החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אני יודעת. 

אני יודעת שכל פוסט עלייך רק גורם לך לרצות להתרחק ממני. 

אני ייודעת שכל הרחמים העצמיים האלו לא עושים לך את זה. 

אני יודעת שאת רק רוצה שאשכח ממך כבר. 

אז שתדעי שלא. אני לא מרחמת על עצמי. גם אם זה כאילו נקרא כמו רחמים עצמיים. זה לא. 

אני יודעת שאני חזקה. אני יודעת שיש עוד כמוך. כי כבר הכרתי עוד אחת כמוך. עוד שתיים, ליתר דיוק. 

שתיהן קשורות אליךי, משום מה. איכשהו. אחת מהן את הכרת לי. ביום הולדת שלי. 

כלומר, לא בדיוק כמוך, אבל עם אופי דומה. יש לכן הרבה תכונות משותפות. 

אולי בגלל זה הן קשורות אלייך. 

אני אפילו לא באמת מתגעגעת אלייך. 

אני מתגעגעת לדמות שלך שתקועה לי בראש. 

כי אפילו את לא כמו עצמך. לא כמו עצמך שהכרתי. אין לי מושג מי את של עכשיו. 

את של עכשיו זו מישהי שאני לא מכירה. וראיתי איך הפכת להיות את של עכשיו. 

בגלל זה אני אומרת שאם הייתי מכירה אותך היום, בלי להכיר אותך לפני ובלי לדעת כלום עלייך, לא הייתי שמה עלייך כנראה. 

כי את של עכשיו כל כך שונה מאת של אז. 

את של השיחות האין סופיות עד הבוקר, את שרק רצתה לתמוך בי ולהוציא אותי מהבוץ שהייתי בו. 

מתגעגעת אלייך, אבל אלייך של אז. ואת של אז כבר לא תחזור. 

אז שוב 4 בבוקר. שוב חושבת עלייך. שוב מנסה להבין. שוב מחפשת אותך. 

שוב מרחיקה אותך עם עוד פוסט, במקום היחיד שנותר לי לפרוק בו. 

ורק שתביני כמה, למרות הכל, אני עדיין דואגת לך- שאלתי אותה אם הוא שם, כי חשבתי על זה שאם כן את בטח משתגעת.

הגיע הזמן לישון.