לקחת אתגר. כל אתגר. לעמוד בו. לקחת אותו עד הסוף. להתאבד על זה, כמו שאומרים.
זאת המשמעות של אתגר. זאת המשמעות של הצלחה.
וההחלטות שקיבלתי, שרק אתמול עוד הרגישו לי כל כך נכונות, פתאום נראות לי לא מאוד נכונות.
פתאום זה נראה לי כמו בריחה.
בחרתי לגור פה. זאת היתה הבחירה שלי.
בחרתי את האזור הזה וידעתי מה המחירים והכל.
פתאום אני מרגישה שאם אני אעבור, אני אפספס הזדמנות לעמוד באתגר הזה.
כי לקחתי על עצמי אתגר כשעברתי לפה. עמדתי בחלקו, נכון.
פתאום אני מבינה שלחזור למרכז אומר לחזור לחיים הישנים שלי.
כי אם לא הצלחתי ליצור כאן חיים שאני מרוצה מהם, איפה כן אני אצליח?
ואולי זה לא האזור, אלא משהו בי? אולי אני צריכה להשתנות כדי לעמוד באתגר של לברוא כאן חיים שאני מרוצה מהם?
האמת היא שאני מפחדת.
מפחדת פחד מוות "לשקוע" בחיים כאן.
מפחדת לאבד את החיים שהשארתי במרכז.
מפחדת שאם אני אשקע כאן בשגרה שלי, החברות שלי במרכז יתנתקו ממני עם הזמן.
ככה עד עכשיו שמרתי על רגל פה רגל שם.
אני יודעת שאין סיבה הגיונית שהן יתנתקו. חוץ מאחת שכבר עשתה את זה ובמקרה שלה, זה דווקא לא ממש מצער אותי.
אני מפחדת למצוא עבודה יותר מסודרת, כי אני צריכה את הנסיעות למרכז.
או זה מה שאני אומרת לעצמי.
אבל בתכלס, למה אני צריכה אותן? למה אני לא יכולה למצוא פה עבודה אחרת, מתגמלת יותר אולי?
במקסימום, אם אני ארצה לנסוע למרכז, אני יכולה לקחת יום חופש. לא כזה נורא.
אולי אני באמת יותר מידיי חיה בעבר. אולי הגעגועים אלייך, הם בעצם געגועים לעצמי של פעם.
ואולי אני סתם מתפלספת עם עצמי יותר מידיי והמקום הזה באמת פשוט לא מתאים לי.
עד כמה צריך לעמוד באתגרים?
האם לעמוד באתגר רק כי לקחתי את זה כאתגר?
מה אתם אומרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
