החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

המחשבה לעזוב פה, הידיעה שיש לי תוכנית ברורה ושסוף סוף אני יודעת מה אני רוצה מעצמי. 

עושה לי טוב. נותן לי כוח. ממקד אותי. 

אפילו חושבת לעזוב פה חודשיים לפני, לחזור לאמא, לחסוך קצת ואז את תתחילת 2015 כבר לחגוג בדירה חדשה, עם שותפה. 

האתגר היחיד בכל התוכנית הזאת, שאמא שלי מסיבותיה שלה לא חותמת ערבות לאף אחד. והכוונה לאף אחד. גם לאחיות שלה היא לא חותמת. אם יש לה כסף היא מעדיפה לתת הלוואה ואם לא, אז לא. 

מה שאומר, שאני אצטרך לחפש מי שיתן לי ערבות. וזה דיי מרגיז אותי, כי אמא משכירה את הדירה הישנה וכן דורשת ערבות. אז נאה דורש נאה מקיים, והיא לא כל כך מקיימת את זה. זה באמת מרגיז. 

כבר התחלתי לבדוק את העניין עם דודה שלי שאני מתה עליה, אבל היא אמרה שאחרי שהיא נכוותה היא גם לא חותמת. מה שמשאיר לי עוד דודה אחת שאני יכולה לבקש ממנה. 

מהחברה הכי טובה שלי אני לא מעזה לבקש. היא צעירה מידיי לאחריות הזאת, ואם חס וחלילה יקרה משהו ואני לא אצליח לשלם, למרות שהתכנון הוא שהקצבה תשלם לי את שכ"ד, כמו עכשיו, אני לא אחיה עם עצמי בשלום. 

החברה הכי ותיקה שלי, התל אביבית לשעבר, גם לא מתאימה לזה, יש לה צרות משל עצמה עכשיו ואני לא אבקש ממנה דבר כזה. 

יש לי עוד חברה שלא נעים לי לבקש ממנה, כי אנחנו כבר לא ממש בקשר, רק פה ושם קצת בפייסבוק, אבל היא היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שבאמת תהיה מסוגלת לעמוד באחריות הזאת אם חס וחלילה יקרה משהו. 

יש גם את הדבילית, שבמקרה הגרוע אני אפנה אליה, אבל אני מעדיפה לשכנע את אמא לחתום לי לפני שאני פונה אליה. 

אבל יש עוד זמן עד שזה יהיה דחוף ממש.

בנתיים אני פה עד אוקטובר, אם אמא תסכים שאעבור אליה, ואני מניחה שהיא תסכים כי זה באמת רק לחודשיים, וגם יותר נוח לחפש דירה ושותפה כשאני גרה במרכז מאשר מכאן. 

בנתיים אני נהנית מהזמן שנותר לי בלבד הזה, שעושה לי טוב ובדירה הזאת, שאני מתה עליה. יהיה לי ממש קשה לעזוב פה. אבל אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. 

שבוע מקסים לכם.