החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

היא כי אני עדיין פגועה. 

עדיין מתקשה לבטוח, עדיין מתקשה להפתח. 

לא מאמינה שאוכל למצוא מישהי מיוחדת מספיק. מיוחדת כמו שאת היית. 

והיא דיברה איתי היום על למה אין לנו סיכוי.  אמרתי לה שאין לנו סיכוי כי היא מעשנת. כלומר, הבחורה שעניינה אותי אז. כתבתי עליה פה. 

והאמת שחוץ מזה, אין לנו סיכוי כי אני לא נמשכת אליה. כי היא לא מספיק מיוחדת. 

ואני יודעת שאפשרי. אני יודעת שאני אמצא. קשה לי לראות את זה. יש לי דרישות כל כך ספציפיות, שאני בכלל לא יודעת אם אני אמצא. 

אבל מצאתי אותך. לא מצאתי אבל מצאתי. 

כשהכרתי אותך את זעקת משהו. ראיתי בעיניים את הצעקה שלך. התאהבתי בצעקה הזאת. 

אני מחפשת מישהי שתצעק. שתצעק מספיק חזק כדי שאני אשמע. 

והבחורה הזאת לא צועקת. 

ועכשיו גם את כבר לא צועקת. 

אני רוצה מישהי. אבל כמו שאני רוצה לזכות בלוטו. כמו שאני רוצה עוד הרבה דברים.

רוצה. אבל לא מסוגלת שזה יקרה. 

אולי כשאני אעבור למרכז. 

אולי כשאני אתחיל לחיות באמת. 

כרגע, אני לא מסוגלת. 

ואולי זאת אחת הסיבות שקשה לי עם השיחה לבעלי הבית. כי זה אומר שאני אצטרך להתחיל להתמודד עם עצמי. 

אולי הגיע הזמן.