החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

היתה לי על זה שיחה עכשיו עם חברה טובה. 

אמרתי לה שבכל הסדרות/סרטים תמיד מראים שיש למנהלים תמונות של אנשים יקרים להם. 

זה לא סתם, יש לזה סיבות. בין היתר לתת מוטיבציה, להזכר למה הם שם. 

וחשבתי לעצמי- שלי אין תמונה לשים ליד השולחן. 

אין לי מי או מה לשים בה. 

אין אף אדם, כולל אמא שלי, שאני קשורה אליו בצורה כזאת שאשים תמונה שלו ליד השולחן. 

האדם היחיד שבאמת יקר לי זאת החברה שדיברתי איתה, אבל גם כן, לא ברמה של לשים את התמונה שלה. 

ממש לא. רחוק מזה. 

ועכשיו חשבתי לעצמי שאולי זאת הסיבה שאני לא מצליחה כמו שאני רוצה. 

פעם הייתי אולי שמה את התמונה של אהבת חיי (לשעבר?), אבל עכשיו אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה. 

זה מטריד אותי ממש. אני באמת לא נקשרת לאנשים. רק לאהבות (מהמילה אהבה) 

וזה יותר מזה. אין שום דבר שכמו שהיא אמרה- מרגש אותי בקיום שלו בחיים שלי. 

כלום. 

חברות? תמיד יהיו אחרות.. 

אמא שלי? היא אדירה והיא בזמן האחרון מאפשרת לי המון, אבל היא לא מרגשת אותי כשלעצמה בקיום שלה.. 

ואני מרגישה רע עם עצמי על זה, אבל זאת האמת. ואני לא יכולה להגיד אחרת. כי זה לא יהיה נכון. 

אין לי גם שום חפץ שאני קשורה אליו. הגיטרה שלי? אני לא מוכרת אותה רק כי יש לי כלל שאני לא מוכרת גיטרות בחיים. 

אני יכולה לבחור להפר את הכלל הזה וכן למכור אותה. יהיה לי קצת מוזר, אבל אני יכולה. 

מה מרגש אותי בקיום שלו בחיים שלי? 

שאלה טובה.. אולי כדאי שאני אמצא תשובה.