החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

לפעמים צריך לדעת לוותר. להניח בצד. 

לפעמים צריך לדעת להמשיך הלאה. 

רק מתי מגיע הלפעמים הזה? 

היא פגעה בשם שלי. 

זה נקרא הוצאת דיבה. לשון הרע.  

השם שלי התלכלכך. 

בחיים לא חשבתי שאני אשקול לשלוח מכתב מעו"ד למישהי שאהבתי (חד צדדית, כדי שהאקסית שלי לא תכנס לסרטים אם היא קוראת כאן) 

בחיים לא חשבתי שאני אתחיל לדבר עם עורכי דין על לתבוע מישהי שאהבתי. 

רק כדי לנקות את השם שלי. 

רק כדי שאני אוכל להפגש עם נשים משם בלי לחשוב על מה יגידו עלי. 

או מה יחשבו עלי. 

לא בשביל כסף. לא בשביל לנצח. בשביל שהשם שלי יהיה נקי. 

אבל בתכלס, מה זה יעזור לי? זה נמחק. עוד שבועיים, חודש, חודשיים, אף אחד לא יזכור את זה. 

אף אחד לא ידבר על זה. והיא במילא כל כך מגעילה אותי, שלחשוב על לדבר איתה עושה לי פריחה. 

רק אני אזכור את זה. 

וכרגע אני מעבר לכעס.  אולי הוא עוד יחזור אבל אני כרגע מעבר לזה. 

ואתמול והיום הוכיחו לי שאני כבר הרבה אחריה.

כן, גיליתי שיש נשים אחרות בעולם, גם אם הנשים האלו 180 מעלות מהטעם שלי. 

אז האם ההרגשה הטובה שלי מצדיקה את כל ההתעסקות הזאת? 

ואולי הגיע הזמן לוותר? 

ואולי לוותר יהיה לוותר על עצמי, לוותר על השם שלי?

ואולי, כמו שהעו"ד הזהיר אותי, להתעסק בזה דווקא יעמיק את הכתם על השם שלי? 

ואני יודעת שאני צודקת. גם אם עשיתי משהו לא בסדר בקטע הזה, אני יודעת שאני צודקת. 

בנתיים יש רק מישהי אחת שיכולה לעצור את כל הטירוף הזה ולתת בומבה מילולית על הראש למי שצריך. 

כי אני לא טובה בלתת בומבה על הראש לאנשים. יש אנשים אחרים שיותר טובים ממני בזה.. 

אבל היא גם לא זמינה לי ממש. 

וכן זה לא חכם שאני כותבת את זה כאן, כי אם היא קוראת פה אני חושפת את כל הקלפים שלי. 

אבל אף פעם לא הייתי טובה במשחקים. 

מנסה לחשוב, כהרגלי, איך ארגיש לגבי כל העניין הזה בגיל 50, כדי לקבל קצת פרופורציות, ולא ממש מצליחה.