החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

התקופה הזאת של המעבר, מנחיתה עלי חופש כפוי.

מצד אחד, אני לא יכולה לחפש עבודה, כי אני לא פה ולא שם. בת.ז. עדיין כתובה הכתובת של הצפון. אני גם לא בטוחה שאני רוצה, אבל אם אני רוצה, אני כבר יודעת בדיוק מה לחפש.

מצד שני, אני לא יכולה להתרכז בעסק, כי כל כך הרבה דברים קורים כל הזמן, ואין לי דקת פרטיות עם עצמי, בעיקר כשהמשפחה היתה איתי בחג. 

אז אני משקיעה בתכנונים.

למשל, החלטתי שאם אין לי כסף לאתר ולאפליקציה שחשבתי עליה בשביל העסק, אין בעיה, נפתח פרוייקט מימון המונים ונגייס כסף. אני לא צריכה הרבה, אז לא נראה לי שתהיה בעיה לגייס. על הדרך בעזרת הפרוייקט אני אגייס גם לקוחות חדשים, כי ככה זה עובד במימון המונים.

בשביל זה צריך סרטון, כי כל אתרי מימון ההמונים מחייבים אותך לשים סרטון. אז פרסמתי שאני מחפשת ברטר עם מישהו שעושה סרטונים וכבר פנו אלי שניים. אז אחרי החג אני אתחיל להזיז את העניין הזה.

האפליקציה זה בכלל רעיון מגניב. הרבה זמן חשבתי על איזו אפליקציה אני יכולה לעשות, וזה בא לי בבום לפני איזה חודש. אז הגיע הזמן לעשות אותה, כי היא גם תיתן לי יתרון יחסי, של שקיפות בעיקר.

אז בנתיים אני לא עושה עם עצמי הרבה ומשתדלת להנות מהחופש הכפוי הזה.

בחג היה ממש כיף. ידעתי שיהיה לי כיף. דוד שלי והמשפחה שלו לצפון, כצפוי. התכנון היה ששניים מהבנים ישנו אצלי והיתר אצל הדודה מארוחות שישי, אבל בסוף אשתו של דוד שלי ישנה אצלי וזאת היתה הקלה גדולה בשבילי. כמובן שלא אמרתי לה את זה, אבל מאז שאבא נפטר אין לי גברים בבית, והמחשבה על גברים בבית העיקה עלי מאוד. כשהייתי בחו"ל עוד הסתדרתי עם זה איכשהו, אולי כי זה לא היה הבית שלי. 

היא גם נסעה איתי ועם אמא רוב הזמן והשאירה את כל היתר במכונית השניה, מה שיצר רכב נשים ורכב גברים, עניין שדיי שיעשע אותי משום מה.

הלכנו לאגמון החולה ולא הבנתי איך הצלחתי, בכל השנה ומשהו שגרתי בצפון, לא להיות שם פעם אחת. מקום מהמם ומומלץ בחום.

למחרת הלכנו לנחל עיון. חתיכת מסלול ארוך וקשה, וכשאת אישה ומרפי דפק אותך טוב זה בכלל קשה פי שניים. עד עכשיו קצת קשה לי לשבת, כי השרירים שלי צועקים הצילו. הם לא רגילים לזוז ככה. אני צריכה לטייל יותר.

הקטע שבכל המסלול לא היו שירותים, אפילו לא שירותים כיימיים מטונפים. רק בנקודת התחלה ובסוף היו שירותים, שדווקא היו דיי מסודרים. למה אין שירותים בתוך המסלול של אתרים כאלו? כנראה שמי שתכנן אותם היה גבר.

וביום האחרון בצפון עשינו מעיין פיקניק על הנחל שליד המושב שדודה גרה בו. גם היה כיף.

בגלל שלא היתה לי מיטת אורחים, יצא שבשבוע האחרון שלי בדירה, ישנתי על מזרן על הרצפה.

ועכשיו כאילו לא די בחוסר הפרטיות של השבוע האחרון, דודה אחרת באה להתנחל אצל אמא עד מוצש. ונורא בא לי ללכת לתערוכת רהיטים, אז נראה אם אני אצליח לשכנע אותן.

והחדשה לא יוצאת לי מהראש. אני צריכה להזהר עם זה, כי אני מתחילה לחשוב שאני מחליפה אהבה באהבה. 

כנראה שפשוט הייתי צריכה לקחת טלפון, כי הבחורה לא מתחברת הרבה וכשכן, היא משתפת סטטוס עם עוד איזה 400 איש.

מה הסיכוי לדבר איתה נורמלי בפייסבוק? נראה שלא הרבה.

הבחורה גם מהעסוקות האלו שאין להן זמן לנשום. אנשים עסוקים- איך  מתחברים אליהם?

דיברתי על זה עם חברה טובה והיא אמרה לי שאני אוהבת פריקיות. וזה נכון. תכלס, גם ההיא שאהבתי בטירוף ועכשיו אני שונאת, היתה פריקית כשהכרתי אותה. אמרתי לחברה שגם אני הייתי פריקית בגיל 16, עם חולצה שחורה ושרשרת פיס על הצוואר. היא אמרה שהיא חייבת לראות את זה. מה שמזכיר לי, שאני צריכה לחפש תמונה. מעניין אם יש לי אחת. סביר להניח שלא.

התחלתי להבין עד כמה הווצטאפ הזה השתלט על החיים של כולנו, כשבנדוד שלי אמר לי שאין שום אופציה אחרת להעביר לי שיר, כי הוא כמעט לא בפייסבוק ואין לו אימייל. הצילו, האם באמת אי אפשר לשרוד בלי הווצטאפ הזה?

הוא גם הכיר לי להקה ממש מגניבה. כל החברות בה הן בנות 22 בערך ומה ששמעתי אהבתי, עכשיו אני הולכת לשמוע עוד דברים שלהן.

קוראים להן הזאבות, אם אני זוכרת נכון. 

הלכתי לחפש את הפייסבוק שלהן.

חג שמח לכם.