החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יש שני סוגים של אנשים בעולם- חלשים וחזקים.

גם האנשים האלו מתחלקים. יש את החלשים שמראים שהם חלשים, ויש את החלשים שעושים את עצמם חזקים, כדי לא להראות שהם חלשים.

אותו כנ"ל עם החזקים.

לכל אחד מהסוגים יש יתרונות וחסרונות.

אפשר להראות חוזק, עוצמה, כוח. זה יכול להיות מרשים לרגע. ממבט מקרוב, זה יכול להתפרש כיהירות, ראוותנות, נרקיסיזם.

אפשר להראות חולשה, בכי, צער, עצב. זה יכול להיות עצוב, ממבט מבחוץ. אבל זה גם יכול להתפרש ככנות, אמיתיות, טוב לב.

הרבה פעמים בחרתי באופציה השניה. במודע ושלא במודע.

בחרתי להראות חלשה. כבר כתבתי שהיו לי חברות שבטוחות שאני חלשה.

אני לא חלשה.

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אני פשוט לא מראה שיש לי כבוד. אבל כשצריך.. אני מראה.

אין ספק שאנשים שבוחרים להראות את החוזק נתפסים ככריזמטיים יותר. אז מה.

זה עובד בדיוק לשתי דקות, אולי קצת יותר.

תמיד כשאני פוגשת נשים חזקות, אני מנסה להגיע לחולשה שלהן. לא כי אני מנסה להוריד אותן. אלא כי אני מנסה להבין אותן.

הרבה פעמים הניסיון הזה מתפרש כניסיון שלי להוריד אותן. לדכא אותן. נראה לי שזה מה שהיה לי עם ההיא.

אבל הצד החלש, בדרך כלל, פשוט הרבה יותר מעניין מהצד החזק. על הצד החזק אין מה לעבוד, הוא חזק. מעניין אותי הצד החלש, שם יש על מה לעבוד.

והרי בכולנו יש גם וגם.

אני יכולה להיות חזקה כשצריך. אני יכולה להיות חלשה כשצריך.

וזאת לא צביעות. כי לפעמים צריך להיות חזקים. לפעמים צריך להיות חלשים.

וכן, יש גם את האמצע. לא פה ולא פה.

תחשבו על זה.

שבת שלום :)