החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

*התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה, כי אולי הוא יחשוף אותי, אבל בכל זאת, זה חשוב.*

בדרך כלל מתעלמים מהם. זה עובר לידנו כזה. אז עוד מישהו נהרג, ועוד מישהי נפצעה קשה.

קוראים, ממשיכים בחיים ולא מקדישים מחשבה יתרה. למה להיות מדוכאים סתם.

עד שזה מגיע אלינו.

עד שזה מישהו שאנחנו מכירים שנהרג, נפצע, או לא יודעת מה.

וכן, הפעם זאת אני שמכירה.

היא למדה איתי בכיתה, ביסודי.

8 שנים ישבתי איתה בכיתה. הייתי אצלה בבית, הכרתי את אמא שלה.

איך שראיתי את השם שלה, עוד לפני שראיתי את התמונה, ידעתי שזו היא.

ואז עוד פרט, ועוד פרט והכל מסתדר. וכן, זו היא.

זוכרת אותה במעומעם מהתקופה ההיא. בכל זאת, זה היה לפני 20 שנה בערך.

וברגע שידעתי, דבר ראשון חיפשתי נשים מהכיתה. רציתי ליצור קשר. אבל לא הצלחתי.

לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של לשלוח הודעה. יותר מידיי אמוציונלי.

הראשונה שמצאתי היתה דווקא מלכת הכיתה. זאת שהייתי מאוהבת בה בלי שתדע עד כיתה ו.

כמובן, אז לא ממש ידעתי מה זאת אהבה, רק ממבט לאחור, זה מה שזה היה.

והיה לי מוזר לראות איך כולנו התבגרנו.

אבל לא יצרתי קשר. לא שלחתי הודעה. לא לה ולא לעוד שתיים שמצאתי. 

ומאז אותו יום כואב לי. ואני לא יודעת מה לעשות. רוצה ליצור קשר, לדבר, לבוא, לנחם.

לא יודעת איך ואין לי את הכוחות לעשות את זה.

מוות מיותר. כל כך. בגלל שטות. באיזו קלות היה אפשר למנוע את זה.

באיזו קלות.

לא בטוחה, כי גם זה קרה לפני עשור בערך, אבל גם כשאבא שלי נפטר, לא כאב לי ככה.

כי אבא שלי נפטר בבית חולים. מקום קצת יותר הגיוני למות בו. ואחרי שהיו לי כמה שבועות להתכונן נפשית.

ופה, פתאום, לראות את התמונה שלה, את השם שלה. ככה בבום.

ואני לא יכולה לא לחשוב- אולי היא בעצם רמזה לנו שהגיע הזמן למפגש מחזור?

אולי היא בעצם רמזה לנו שהגיע הזמן לחדש קשר?

ואם לא היא, אז היקום, או מה שזה לא יהיה. 

ובנתיים, כל מה שאני יכולה לעשות, זה לכתוב על זה פוסט.

והפוסט הזה לזכרה.