החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ופתאום פחד, פחד גדול.

דף הנחיתה שלי מוכן. זהו, מחר, או היום בבוקר, אתחיל לשווק.

וזה מפחיד אותי. פתאום להכנס למגרש של הגדולים... פתאום לעשות דברים שלא עשיתי.

וכן, זה פחד מהצלחה, אני בטוחה. כי יש לי מה להפסיד אם אצליח מאוד ואז אכשל.

וכל התהליך שעברתי בזמן האחרון, רק מעצים את הפחד.

תהליך שהיה בו הרבה נתינה.. כמעט כאילו כל העולם- העולם שלי, התגייס כדי לעזור לי. ובמלוא העוצמה.

ואני חושבת מה היא היתה אומרת אילו היא היתה רואה את דף הנחיתה ואת כל מה שקרה איתי בכלל בזמן האחרון.

 היא בטח היתה אומרת שאני אמיצה. זה מה שהיא אמרה פעם. אז אולי היא צודקת, ההיא שפעם קראתי לה פה אהבת חיי ועכשיו אני דיי שונאת.

אבל כרגע כל מה שאני מצליחה להרגיש זה בעיקר פחד. פחד מזה שזהו, נכנסתי למגרש של הגדולים. 

ואני אומרת לעצמי שאני תמיד אוכל לפרוש, תמיד אוכל לחפש עבודה כשכירה, תמיד אוכל להשאיר את העסק על אש קטנה, כמו שהוא היה עד עכשיו.

אבל אני לא רוצה. אני רוצה להצליח.

וזה גם פחד שוואלה, התבגרתי. אני כבר לא באותו מקום שהייתי בו בגיל 25.

לא באותו מקום שהייתי בו לפני שנה.

פתאום סביבי יש אנשים מבוגרים יותר, פתאום אני מרגישה הילדה בחבורה.

זה מפחיד אותי. אולי בגלל זה אני אוהבת צעירות ממני. לא קולטת את העובדה שעוד עשר שנים אהיה בת 40 פלוס.

לא מצליחה להפנים את זה. במנטליות שלי, בחשיבה שלי, אני עדיין בת 25.

וכן, העתיד מפחיד אותי. מאוד. משתדלת לא לתת לפחד להשתלט, משתדלת להתרכז בעשיה, אבל הוא שם.

ואני צריכה לתת לו יותר מקום.

אז כן, אני מתבגרת. גם החברות שלי מתבגרות. וזה מפחיד. אבל ככה זה החיים, כנראה.