החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אתמול נפגשתי עם חברה שלא ראיתי שנתיים.

סוף סוף היה לגברת בוקר פנוי, שזה נדיר, אז בספונטניות נסעתי לת"א, ביום הכי גשום של השנה.

ועם כל חוסר המזל שלי, איך שירדתי ממונית השירות, בדיוק באותה שניה- פוף, מבול שלא השאיר שום סיכוי להישאר יבשה.

מילא המבול המטורף הזה, גם היתה רוח שמטריה לא עזרה להתחמק ממנה.

באיזשהו שלב עמדתי ברמזור יחד עם עוד הולכת רגל, הסתכלנו אחת על השניה (אני והולכת הרגל) והתפקענו מצחוק על איך שאנחנו נראות..

אז עד שסוף סוף נפגשנו, הגעתי לפגישה כאילו יצאתי זה הרגע מהמקלחת.

המכנס שלי היה רטוב עד אחרי הבירכיים, השיער מטפטף והמעיל היה כמו סמרטוט רצפה.

היה מעצבן לחשוב שאם הייתי מקשיבה לעצמי וממשיכה עם מונית השירות עד לתחנה המרכזית, כנראה שלא הייתי נרטבת..

והיא? היא כאילו לא פגשה גשם בחייה. מסודרת, מתוקתקת. זה היה דיי מתסכל..

דבר ראשון אמרתי לה בואי נקנה לי מכנסיים, כי גם היה לי קר ברגליים וגם התפדחתי להסתובב ככה.

בעיקר אחרי שמוכרת אחת מאחת החנויות מסתכלת עלי ואומרת לי- בואנה, ממש גשום בחוץ, הא?

אז יצאתי בנזק של 100 שקל וקניתי פוטר(!), כי לקנות ג'ינס זה סיוט בשבילי (שתסתיים כבר האופנה הזאת שכל הג'ינסים זה סקיני!) וגם יותר יקר בהרבה.

אבל העיקר שהיה לי חם ואחרי שהתייבשתי קצת התחיל להיות גם כיף.

אחר כך ישבנו בבית קפה ודיברנו.

היא אמרה לי שאני לא נשמעת מתלהבת במיוחד מהעסק שלי.

אמרתי לה שדוגרי, אני לא מאוד עפה עליו, אבל אני עוד פחות עפה על הרעיון של להיות שכירה.

וגם היא אמרה לי לשחרר את העניין של ההיא שהיתה פעם אהבת חיי.

מעניין אותי אם כל מי שאומר לי לשחרר היה בעצמו משחרר.

אמרתי לה שהרעיון הזה שההיא תמשיך בחיים שלה כאילו הכל בסדר מתסכל אותי ממש.

בקיצור, היה כיף, רק חבל שהמבול הזה היה חייב לרדת דווקא עלי.