החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה יותר שאנשים נותנים עצות לאו דווקא לפי מה שטוב למתייעץ, אלא לפי הרצונות שלהם והפחדים שלהם.

למשל אלו שאומרים לי לשחרר.

לא יודעת אם הם אומרים לי לשחרר כי זה מה שטוב בשבילי.

ואם מה שטוב בשבילי הוא דווקא לא לשחרר? ואם מה שטוב בשבילי הוא להלחם על הכבוד שלי?  

אני מנסה לחשוב מאיזה מקום אני נותנת עצות לחברות שלי.

הרבה פעמים זה ממקום של באמת מה אני הייתי עושה בסיטואציה.

למשל יש לי חברה שאני יושבת לה על הוריד להתפטר, כדי שתוכל ללמוד בראש שקט.

מצד אחד אני רואה שהעבודה הזאת עושה לה רע, מצד שני אם היא לא עפה משם, כנראה שבאיזשהו מקום זה עושה לה טוב, כי אחרת היא לא היתה נשארת שם..

אני טיפוס של או זה או זה, לא יכולה לעשות שני דברים ביחד, למרות שאני אישה. מה לעשות.

זה אצלי או לימודים או עבודה או עסק. אי אפשר גם וגם.

אז מהמקום הזה אני באמת יושבת לה על הוריד.

ועכשיו אני חושבת שאולי אני טועה, אולי אני צריכה לנסות לחשוב איתה על דרכים לשפר את המצב בלי לעוף משם.

או שאני חושבת על הפעמים שייעצתי לחברות להפרד מבת זוג כזאת או אחרת.

לא הבנתי איך הן יכולות להישאר בקשר הזה, כשכל כך רע להן בו.

אבל כנראה שמשהו שם עשה להן טוב.

ואני אולי ייעצתי על פי מה שהייתי עושה.

אבל בעצם, לתת עצות זה לשפוט, והרי אומרים שאין לשפוט אדם עד שלא נמצאים בנעליו. ולכן אי אפשר לשפוט שום אדם בעצם.

בקיצור, אני עדיין לא סגורה על המקום המדוייק שממנו אנשים נותנים עצות.

אולי אצל כל אחד זה שונה.

מאיזה מקום אתם נותנים עצות?