החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

נמאס לי להיות הכבשה השחורה במשפחה.

זאת שאף פעם לא סומכים עליה.

זאת שאף פעם לא ברור מה היא עושה.

זאת שלא ברור מה יהיה איתה עוד עשר שנים. או חמש.

זאת שכמעט לא מדברים איתה במפגשים.

אחותי חזרה מחו"ל.

קרובי משפחה היו פה. שעה שלמה דיברו רק על הטיול של אחותי.

נכון, בסדר, היא היתה במדינות שיש מה לדבר עליהן.

אבל בכל זאת, חיכיתי לרגע שישאלו מה איתי. אז שאלו אם חזרתי מהצפון. אמרתי שכן. 

שמצאתי דירה פה בעיר.

וזהו. שום שאלה על העיסוק שלי, על התוכניות שלי. נאדה.

כאילו זה לא שינה הרבה אם הייתי שם או לא הייתי שם באותו רגע. 

ודווקא עכשיו, כשיש לי את כל הדברים המעניינים שקורים לי בעסק, כשיש איזושהי תנופה, אני כן רוצה קצת להשוויץ.

אפילו שלאדם מהיישוב, כזה שלא מבין באינטרנט, לא יהיה כזה ברור מה אני עושה.

ואגב העסק שלי, היום מילאתי את הקבלה האחרונה בפנקס. הללויה.

וגם כן הקרובת משפחה הזאת, צבועה. מנשקת אנשים לשלום באוויר. כאילו מה?

ולא רק אותי מסתבר, כי בהתחלה לקחתי את זה אישית.

כנראה שלא סתם אני לא בקשר איתם.

ואם כבר נמאס לי מזה, אז נמאס לי מזה שאני עדיין מחפשת אותה.

ושאני עדיין לפעמים עושה גוגל על השם שלה.

ושעדיין מעניין אותי מה קורה איתה.

ושאני עדיין בכלל חושבת עליה.

ואני יודעת שזה רק בגלל שאין לי שום דבר אחר. ושאני מתגעגעת נורא לתחושה.

אפילו שלא היינו זוג.

אבל עדיין. נמאס לי מזה. זה מרגיש לי נורא. אני שונאת את עצמי על זה.

וזה עדיין קורה. וזה נמאס.