החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יש משהו סקסי בלהיות ענייה. אפילו רומנטי קלות. 

חושבים רק על המחר, על לשרוד. מקבלים מעין פטור מלחשוב על העתיד. איזה עתיד אם אין כסף לגמור את היום?

מנסים למצוא כל מיני דרכים יצירתיות לקבל דברים במקום לקנות. למשל כל קבוצות הנתינה האלו בפייסבוק, או בנק הזמן.

אנשים מתייחסים לעניים באהדה, בחמלה.

אבל ברגע שמישהו מצליח לפרוץ את המעגל, כל זה נעלם.

הוא כבר לא העני המסכן שהיה עד לפני שנה. הוא עשיר חמדן, אולי אפילו עבריין.

כי איך ייתכן שהוא הצליח ואני לא?

או כמו שהכותרת של אחד הספרים שקראתי אומרת- איך הטיפש הזה עשיר ואני לא?

ציטוט מאוד לא מדוייק.

עשירים מטלטלים את ההוייה של עניים.

כי להיות עני, או עשיר, זה קודם כל צורת מחשבה.

אפשר לומר הרגל.

כן, מתרגלים לעושר. כמו שמתרגלים לעוני. כמו שמתרגלים לשוק העבודה.

ואם לדבר באופן אישי, כן, אולי התרגלתי להיות עניה.

כי איכשהו, כל פעם שיש לי שיפור במצב הכלכלי, כל פעם שאני חיה קצת יותר טוב, הופ, איכשהו אני שוב מדרדרת חזרה.

ושוב במצב של אין כסף. ושוב להתחיל למצוא דרכים יצירתיות לחסוך כסף.

ואיפשהו זה נוח להיות ענייה. אין עלייך אחריות לכלום, אין ציפיות, כי אף אחד לא מצפה לכלום מעני.

אפשר בעצם לעשות מה שרוצים.

האם זה טוב? לא. האם זה המצב שצריך להיות? גם לא.

אבל עד שלא יהיה שינוי של ממש בחשיבה, לא יהיה שינוי של ממש בחשבון הבנק, ולא רק שלי.