שוב מרגישה כלואה, אסירה, כאילו שמו לי אזיקים על הידיים. ממש כמו בפוסטים הראשונים בבלוג.
הפעם בדירה שלי, שאני אמורה להרגיש בה הכי בבית. ואני לא.
שום דבר בדירה הזאת לא מסתדר לי. החדרים קטנים מידי, המטבח קטן מידיי ולא פרקטי לי, הקירות צבועים לבן של בית חולים, כל הריהוט החדש הזה שקנינו מרגיש לי כמו מוזיאון ולא כמו מקום שאמור להיות הדירה שלי.
כל יום אני שומעת את השכנים צועקים על הילדים שלהם, בקולי קולות. כמעט אין יום שהמזגן של השכנים מלמעלה לא עובד בלילה ומרעיש כמו טרקטור, ואם הוא סוף סוף כבוי כמו אתמול והיום, אז אתמול היתה פה מסיבה עד אחת בלילה והיום חבורה של נערים דיברה בקולי קולות מתחת לחלון שלי.
בקיצור, שום דבר לא מסתדר וכבר שבועיים שאני לא ישנה כמו שצריך. והנה עכשיו כבר עשרים לחמש ואני עדיין ערה.
אבל האלטרנטיבה היא לעבור דירה. שוב. עוד פעם לארוז את הכל ועוד פעם לסחוב ארגזים ואין לי כוח לזה. וגם מי יקנה דירה שעוזבים אותה בקושי חודש אחרי שנכנסו אליה?
וגם אני לא מצליחה לחשוב איפה אני כן רוצה או יכולה לגור. הערים היחידות במרכז שאני מרגישה בהן בבית הן ראשון לציון ורמת גן.
שתיהן יקרות מאוד ואני יודעת שאין שום סיכוי שנמצא משהו סביר במחיר הזה.
אבל הדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על האזור הזה הוא שהאזור הזה נוח מאוד תחבורתית. ושיש אחלה מאפייה ליד הבית. אבל בשביל זה לא שווה להישאר באזור ובבית שלא טוב לי בו.
נדמה לי שהבנתי למה לא טוב לי בדירה עצמה. זאת הפעם הראשונה שאני גרה בדירה כלשהי שראיתי את הבעלים הקודמים שלה. בדירה בצפון הדירה היתה ריקה שלושה חודשים לפני שהגעתי ובדקתי את זה. שלושה חודשים זה מספיק זמן כדי שהבית יתאורר מהאנרגיות של הבעלים הקודמים. אני עדיין מרגישה את האנרגיות של הבעלים הקודמים פה. אולי טיהור יפתור לי כמה בעיות פה, אבל את בעיית השכנים אי אפשר לפתור כל כך בקלות, אולי רק לשלוח להם את סופר נני.
אז לא יודעת, מצד אחד נמאס לי לגמרי ומצד שני אין לי כוח שוב לעבור דירה. ואני גם לא יודעת לאן לעבור. כי בחזרה לאמא זו לא אופציה.
וכבר עשרה לחמש ואין לי מושג מתי ארדם.. אנסה לישון... לילה בוקר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
