החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

לא את מהפוסט הקודם.

אלא את שאני כמעט לא כותבת עליה כאן..

את, החברה השניה הכי טובה שלי.

רציתי להגיד לך תודה, אפילו שאולי לא תקראי את זה. תודה שאת נותנת לי פרופורציות. תודה שאת מלמדת אותי על שמחת חיים מהי, גם כשהחיים בתחת.

אין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם כל הקשיים שאת עוברת. אין לי מושג מה הייתי עושה במקומך.

וכל פעם שאני חושבת עלייך ועל מה שאת עוברת בחיים, אני מקבלת פרופורציות ופתאום אני קצת מתביישת בעצמי.

ואיכשהו, למרות הכל, את (כמעט) תמיד שמחה.

ורק רציתי שתדעי שאני לשניה לא מרחמת עלייך. להפך. אני מעריצה אותך. מעריצה אותך על ההתמודדות שלך ועל הדרך שלך.

לא סתם אומרים שאלוהים/היקום/תקראי לזה איך שבא לך נותן לנו רק ניסיונות שאנחנו מסוגלים לעמוד בהם.

לא סתם הניסיונות האלו הגיעו אלייך ולא אלי. אני הייתי מזמן משתגעת. אבל את נלחמת.

ואת לוקחת על עצמך אחריות שאנשם בוגרים ממך הרבה מבחינת גיל לא מסוגלים לקחת.

הלוואי שהייתי יכולה להיות קצת יותר כמוך וקצת פחות כמוני.