החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כל כך חסר לי העומק. השיחות העמוקות האלו עד 6 בבוקר. לראות אור יום בחוץ, אחרי שכל הלילה דיברנו ואף אחת לא רוצה לנתק. ותמיד יש על מה לדבר.

איפה אני אמצא מישהי כזאת? בעולם השטחי והרדוד שלנו היום, היש עוד נשים עמוקות? שגם יהיו הטעם שלי? שאני אהיה הטעם שלהן, לשם שינוי?

כל כך קשה לי להאמין שאני כבר לא מחפשת. אפילו קצת ויתרתי.

אולי כי אני עדיין פגועה, אולי כי עדיין קשה לי לסלוח.

אבל הלוואי שאמצא. הלוואי שהיא תבוא, הבחורה העמוקה הזאת שתמיד יהיה לנו על מה לדבר ותמיד זה יהיה כזה עמוק ונוגע. ושגם תהיה הטעם שלי. ואני שלה.

אולי.. למרות שקשה לי להאמין.