החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

שום דבר לא הולך לי.

לא בעסק, לא בכל תחום אחר.

וכולם יושבים לי על הראש למצוא עבודה, ורבאק, מעדיפה כבר לרוץ לכביש ולגמור עם זה, כי שכירה אני לא אהיה.

אם אני כישלון גם בתור עצמאית אז אין טעם לכל החיים האלו בכלל. לקחו ממני כבר את כל החלומות שלי, אז תירו בי וזהו. 

בשביל מה לחיות? בשביל כל ים לקום לאיזה משרד מעפן או לא יודעת מה, לעשות איזה משהו לא חשוב שלא אכפת לך ממנו, רק כדי שבסוף החודש כל מה שקיבלת עבור הזמן ששרפת שם ילכו לחשבונות ולתשלומים שצריך לשלם?

אז די, לא רוצה. לא רוצה את זה ככה.

רוצה להיות עצמאית, אבל שום דבר לא קורה.

בשני העסקים שום דבר לא קורה.

ואין לי כוח יותר. אין לי כוח למצב הזה שאני בתחילת חודש במינוס של 500 שקל כשהמסגרת היא אלף ועוד לא ירדה הויזה.

ואין לי מושג מאיפה אני לוקחת כסף לסירוס של החתול כי אני אפילו לא מצליחה לגייס מספיק תרומות (כן הגעתי למצב כזה) ואני סובלת כל רגע שאני נמצאת בדירה הזאת ובסביבה הזאת.

ונמאס לי להרגיש כישלון.

רוצה כבר להצליח.

רוצה כבר לעמוד בזכות עצמי ולא בזכות אמא.

ועוד פעם מישהו אחד אומר לי למצוא עבודה, אני יורה בו או בי או בשנינו.

אני יורקת דם על העסק הזה, אז למה הוא לא מצליח לעזעזל?

אוף. נמאס לי.