הגדרתי אותו כחלום חיי, אחרי או לפני תופים, תלוי במצב הרוח שלי.
שמחתי שכמצאו את תעודת הלידה של אבא שלי ז"ל.
עשיתי כמעט את כל הסידורים הנדרשים.
רק כמה מסמכים ומשהו כמו אלף ש"ח מפרידים ביני לבין דרכון אירופאי, שיאפשר לי לגור ולעבוד באנגליה.
חלום חיי. שהיום אני שמחה שלא התגשם.
לא שאני מפחדת. אנגליה היא עדיין המדינה היחידה בעולם, מכל המדינות שהייתי בהן לפחות, אחרי ישראל, שאפשר לתקוע אותי שם כמעט בכל חור, ואני אסתדר.
טוב, אולי זה כן קצת מפחד, אם נהיה כנים לגמרי. ועדיין. כאן זה הכי בטוח.
כן, זה יגיע גם אלינו מתישהו. הרי זאת אחת השאיפות שלהם. יש זמן עד אז ובזמן הזה אפשר להנות מהחיים.
בנתיים אנחנו שאננים כאן, בדיוק כמו שאירופה שאננה ובדיוק כמו שארה"ב היתה שאננה.
ועדיין, לא בא לי להיות במקום שבו שונאים את המקום ממנו אני באה, לא בא לי להיות במקום כל כך צבוע (בזה לפחות הם צודקים- צרפת צבועה, כמו כל אירופה וכמו כל שאר העולם למעשה, רק לא מהסיבות שהם פרטו), לא בא לי להיות במקום שבו אני לא דוברת את השפה במקרה שיקרה לי משהו.
עצוב לי רק שכשהם יבואו לא נהיה מוכנים לקראתם, למרות כל הבלה בלה של מערכת הביטחון.
היה לי חלום, הוא היה נחמד. הגיע הזמן להתוערר למציאות ולגלות שבתכל'ס, אין כמו בארץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
