את השאלה הזאת שאל אותי היום האחראי שלי בעבודה. השיחות שלנו מעניינות וכבר כתבתי שאני מאוד אוהבת לדבר איתו. כמה חבל שהוא גבר, אם הוא היה אישה כבר הייתי מתאהבת בטח.
אמרתי לו שבתכלס, אין לי כלום, חוץ מהמשפחה וחברות.
ובתכלס, לא השגתי שום דבר ב32 שנות קיומי, חוץ מהלימודים שלי. הדירה שלי היא בזכות אמא שלי. אין לי חסכונות. אין לי שום דבר ליום שחור. ואפילו אין לי ביטוח כי אני לא מאמינה בחברות ביטוח, הן בטוח ימצאו תירוץ להתחמק מתשלום עם כל הבעיות שלי.
בתכלס, למה להשאר פה? מה טוב לי כל כך פה? נכון, באירופה מפחיד עכשיו, אבל גם בארץ מפחיד. ונכון שבחו"ל אין לי אף אחד, אבל תמיד אפשר להכיר. תמיד אפשר ליצור קשרים. ואם תהיה לי בת זוג זה בטוח יהיה יותר קל.
אני הרי יכולה למכור את הדירה שלי, ברווח די טוב, וברווח הזה (אחרי שאמא תכסה חלק מהמשכנתא) לכסות את החובות שלי, לסדר את הדרכון האירופאי שלי ולעוף מפה.
אבל מה אז? אז הגעתי לאנגליה ו? מה אעשה שם? שוב לעבוד בעגלות?
מרגישה פתאום כאילו כל האפשרויות פתוחות. ומרגישה גם שהשתנתי קצת. כמה חלומות הפכו פתאום ללא רלוונטיים. למשל אני כבר לא רוצה להיות מורה לתופים.
תקופה של מחשובת ותהיות על החיים ובנייה של עצמי מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
