החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מחייכת, הכל כרגיל. בפועל- קוברת את עצמי בעבודה, כדי לא לראות, לא לשמוע לא להרגיש. כל היום סוגרת את עצמי במקום הקר הזה.

חוזרת הביתה גמורה מתה, בקושי יש לי כוח לשחק עם החתול החמוד שלי.

ובתכלס, מתה מבפנים.

לא מסוגלת להכיר אנשים חדשים. לא באמת. לא חושבת אפילו על זוגיות. מפחדת להפתח, מפחדת להפגע שוב.

כי אין לי כוח לזה.

אין לי כוח להתמודד.

אז בנתיים, קוברת את עצמי בעבודה. ומתבאסת שאני מפספסת את הימים היפים האלו באמצע העלק חורף כי אני צריכה לצאת מהחובות שלי.

צריכה אדם שיאמין בי. ויהיה מסוגל להכיל אותי.

היא היתה האדם הזה עבורי. אבל היא כבר לא קיימת. כבר יותר מידיי זמן שהיא לא קיימת.

ונשאר לי רק חלל גדול וריק בפנים, שאין לי איך למלא. ואין לי גם רצון למלא.

אולי מתישהו, הוא יתמלא שוב.

וזה הזוי, שמבחוץ נראה שיש לי הכל בחיים, כל מה שאדם נורמלי רוצה, פחות או יותר: דירה "משלי" (בתכלס, של הבנק), חתול, משפחה תומכת, חברות טובות.

בתכלס, הכל מת לי בפנים. וחבל שרק בפנים.

והדבר היחיד שגורם לי אושר טהור זה החתול החמוד שלי. ורק הוא.