החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

7 שנים. הרעות? הטובות? לא יודעת. גם לא בטוחה שזה 7 שנים, כי אני לא זוכרת בדיוק מתי הכרתי את הדבילית, שהיא דבילית רק כי בזמנו היא אמרה לי לא. מתי אריק שרון ז"ל חטף את מה שזה לא היה? אז בזמן הזה בערך.

ולמה סופה של תקופה? כי כבר אין למה לשייך רגשית את השירים שלה. כי אני יושבת בהופעות שלה (והיא היחידה שאני עוד מגיעה להופעות שלה) והשירים שלה חולפים על ידי.

ועכשיו דיברתי על זה עם חברה וניסיתי לעכל את התחושות האלו. ולהבין למה כל כך התרחקתי מהמוזיקה, שפעם היתה כל החיים שלי בערך.

אולי כי אין לי כבר לאן לברוח. אולי כי אני כבר לא שונאת את עצמי כמו ששנאתי אז. אולי כי כבר יש לי כלים אחרים לפרוק בהם. אולי כי אני יותר שלמה עם עצמי, יותר מגובשת.

וכן יש משהו סופני בתחושה הזאת. כאילו שזהו. כי ישבתי שם והגשתי שבעה. כאילו מיציתי.

וכל האנשים האלו (בעיקר נשים, האמת), שאני נהנית כל כך לפגוש בהופעות, ישארו שם. כי יש דברים שאמורים להיות ככה. כי אם זה לא קרה זה כבר לא יקרה ואנחנו כבר לא ניפגש מחוץ להופעות למרות שאני רוצה.

ואני לא סתם דרמטית, כי עברתי עם הדבלית הרבה בשבע שנים האלו. או אולי קצת יותר משבע.

ועכשיו די ברור לי שהמעבר יעשה לי טוב. שאחת הסיבות שלא היה לי שם טוב היא שלא הבנתי שהתקופה הזאת נגמרה. וניסיתי לחיות בשני העולמות- גם בעולם של ההופעות והמרכז והמוזיקה וגם בעולם שרציתי לבנות לעצמי שם. והייתי חצויה עם עצמי, כי לא ידעתי מה קודם למה.

ועכשיו אני דיי יודעת שזהו, התקופה הזאת נגמרה. אולי יהיו עוד כמה הופעות, אולי הקשר איתה ישתנה שוב, אולי סוף סוף היא תוכל לראות בי חברה ולא רק איזו גרופית. לא יודעת.

בנתיים קצת מוזר לי. עוד מנסה להבין מה קורה איתי בתוך כל הדבר הזה.

יעבור לי אני מניחה.

ועד אז, לילה טוב לכם.