החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

לא היה לי מושג כמה זמן אני מכירה אותך. עד שאתמול קלטתי. עשר שנים.

היחידה שאני מכירה יותר זמן ממך זאת חברה טובה שלי, שבעצם סוג של הכירה לי אותך. בעקיפין מאוד. ואחרי כל הזמן הזה, אני עדיין לא מרגישה שאני מכירה אותך. את כל פעם מפתיעה אותי מחדש. כל כך מסתורית. כל כך בלתי חדירה. דיסטנס מעצבן שלא משנה כמה  נדבר פתוח, זה תמיד יהיה על נושא אחד, כי הדיסנטס הזה לא מאפשר לנו לדבר פתוח באמת. עשר פאקינג שנים ואף פעם לא ישבנו לשיחת נפש שלא קשורה לנושא הזה. 

אתמול הרגשתי שהוא טיפה נשבר. טיפה. מעניין מתי הוא יישבר באמת ואוכל לדבר איתך פתוח. להכיר אותך. עשר שנים זה המון זמן. ועדיין אני לא יכולה להגיד שאני מכירה אותך.

אחרי כל מה שעברנו ביחד, אחרי שהייתי מאוהבת בך, הכחשתי, הפסקתי להכחיש, גיליתי לך. אחרי שאמרת לי לא ובגלל זה תהיי לנצח הדבילית, לפחות כאן בבלוג. אחרי שעברו הרבה מים בנהר. ועדיין אין לי מושג מי את. מי את באמת.

לא, לא מעניין אותי לגלות איך את כשאת קמה בבוקר. מעניין אותי לגלות דברים אחרים. לדבר איתך סוף סוף על נושאים שלא קשורים לנושא השיחה העיקרי  שלנו.

אולי את שומרת על הדיסטנס כי את יודעת שהייתי מאוהבת בך. אולי בגלל דברים אחרים. אולי את עם כולם ככה. מסתורית כזאת.

כל כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותך ואין לי אומץ לשאול. פאקינג עשר שנים ועדיין אין לי אומץ לדבר איתך פתוח.

מעניין מתי אני ארגיש שאני מכירה אותך באמת. מעניין מתי יהיה לי אומץ להגיד לך את זה במקום לכתוב כאן. בנתיים אני כותבת כאן.

חג שמח לך.