זה לא אמיתי המצב שלי. כבר יותר משנה תקועה בבית שאני לא אוהבת בלי יכולת לשנות את זה. בדקתי אין ספור אופציות. מפסח שולחת קו"ח לעשרות משרות, מתוכן הייתי רק בראיון אחד שגם אותו לא עברתי למרות שהייתה לי הרגשה דיי טובה.
כבר שולחת קו"ח לכל מיני משרות שמוגדרות כזמניות בעיקרון, כדי שאם אני אמצא במקרה משהו במשאבי אנוש אני אוכל להתפנות לזה מידיית.
נמאס לי. נמאס לי לחיות על הלוואות. והיום שוב רבתי עם החתול שלי. חברה אמרה לי שאני עצבנית ואני מוציאה את זה עליו. זה נכון. אני עצבנית מהמצב הבלתי אפשרי שלי.
למה מגיע לי לחיות בשכונת מצוקה? רק בגלל שקנו לי דירה? יופי, לא ביקשתי את זה.. אמא הציעה והסכמתי רק שאז לא ידעתי שזה יהיה בשכונת מצוקה. חשבתי שכונה טובה, לא יוקרתית כן? רק טובה ובית שאני אוהב.
מצידי לחיות בשכירות כל החיים, ממש אין לי בעיה עם זה. לא היה לחוץ לי להיות בעלת בית לפני שעברתי לכאן ולא לחוץ לי גם עכשיו. להפך, בשכירות אם רע לי אני יכולה לקום ולעזוב ואני לא חייבת כלום לאף אחד.
פתאום אני צריכה לחשוב על צוואה, על הסכם ממון אם אני רוצה להכנס לזוגיות, מה אני צריכה את כל הכאב ראש הזה. הכי פשוט לחיות בשכירות. ככה אני יכולה לחיות בבית חלומותי בלי להיות משועבדת לבנק. ואם בעל/ת הבית יהיו טובים, אפשר גם להשאר באותו בית 6 שנים. אני מכירה מישהו שנשאר בדירה שלו 5 שנים.
בקיצור, משהו חייב להשתנות. אז נרשמתי לאיזו עבודה זמנית של קיפול בגדים, משהו לשבוע, רק כדי שזה יכניס לי איזה אלף ש"ח (בשכר מינימום), אבל צריכה משהו קבוע כבר.
נמאס לי לא לצאת מהבית כי אני לא רוצה לבזבז את הכסף שאין לי. נמאס לי להוציא עצבים על החתול המסכן שלי שנראה לי כבר בטראומה ממני.
ואני חייבת לטפל בעצמי ואין לי כסף. איך אפשר לחשוב על עסק במצב כזה? ברור שהכל ז"ל כבר.
צריכה שינוי. דחוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
