החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

חשבתי עם עצמי למה זה לא קורה. שולחת עשרות קו"ח ואף אחד אפילו לא חוזר אלי. הקו"ח שלי טובים, אפילו מאוד. עברתי עליהם עם כמה אנשים שדי מבינים בזה.

ראיון אחד בחודש זה לא רציני.  הטלפון שותק כמו הרצוג בחקירות משטרה. 

חשבתי למה. למה זה לא קורה למרות שאני רוצה את זה. וכרגיל, הבנתי שאני לא באמת רוצה את זה.

אני רוצה להכיר אנשים. אני רוצה להרחיב את חיי החברה שלי. אני רוצה שעות גמישות.

ואם אני רוצה להכיר אנשים, לקבור את עצמי במשרד זה כנראה לא הדבר הכי חכם לעשות. כי את מי אני אכיר, את ה4 עובדות שיעבדו איתי במקרה הטוב?

חוץ מזה, אני לא רואה את עצמי מתחננת ליום חופש, ואני לא רואה את עצמי קמה בשש בבוקר כדי להיות בשמונה וחצי גג בעבודה.

אז עבודה במשרה מלאה לא מתאימה לי. מה כן? כנראה שמוקד.

ופתאום שמתי לב שחצי מהחברות שלי עובדות במוקדים. ולכולן טוב בעבודה. וכולן מוקפות בחבר'ה צעירים, העבודה של כולן מעניינת.

החלטתי לשנות כיוון ולחזור למוקד, כי שם באמת הרגשתי חיה.

רק לא אותו מוקד שעבדתי בו, מן הסתם. ואם החברות שלי לא היו עובדות במוקדים שנמצאים בחור מבחינתי, הייתי הולכת לעבוד איתן בכיף.

מקווה רק שאמצא כבר עבודה כלשהי, כי אני גם מתחילה להיות לחוצה על כסף, וגם הבנתי כל מיני דברים שזה כבר לפוסט אחר.

זהו להפעם.

שבוע טוב שיהיה ובתקווה למקום טוב בארוויזיון.