בזכותך מצאתי את הכוח שבי. בזכותך החזקתי מעמד שנה וחודשיים במוקד. טוב נו, גם בזכות זה שהיה לי שם כיף ועבדתי עם חברה טובה.
אבל בזכרותך היה לי כוח להתמיד
רציתי להרשים אותך. רציתי שתראי שאני מסוגלת.
עכשיו כבר אין את מי להרשים. את כבר לא בחיים שלי. כלומר, לא באופן פיזי. באופן וירטואלי את מאוד בחיים שלי. את אפילו לא יודעת עד כמה.
מסתכלת על התמונות שלך.. כן, האחרונות. כן, שם. עכשיו את בטח תעשי את זה פרטי אם את קוראת פה, כדי שחס וחלילה לא אדע מה קורה לך בחיים. שיהיה. בכל מקרה, כל קשר בינך של עכשיו לבינך שהכרתי מקרי ביותר.
מי את ומה עשית למי שהכרתי?
שאלה רטורית, אני לא באמת אקבל תשובה הרי.
והזמן חולף. ואני לבד. עדיין לבד. פשוט כי אני לא מאמינה שיש מישהי שתהיה כמוך. כמוך שהכרתי, לא כמוך של עכשיו.
לא מאמינה שיש מישהי שתהיה עמוקה כמוך, בטח לא בעולם הרדוד שלנו היום. לא מאמינה שיש מישהי שאוכל לדבר איתה על הכל, כמו שהייתי מדברת איתך. ומילא שאמצא אחת כזאת, אני לא מאמינה שהיא לא תרצה ילדים.
כי אין סיבה לא לאהוב אותי. אני לא מושלמת, אני לא בר רפאלי. אבל אני סבבה לגמרי. אם הייתי קצת יותר מלאה, הייתי יוצאת עם עצמי בכיף.
פשוט לא מאמינה שאמצא עוד מישהי שתדע להרים אותי כמו שאת הרמת. שתדע לתת לי כוח. שתדע לתת לי סיבה.
מאז כל מה שהיה אני לא קוראת לך בשם. כשאני מדברת עלייך עם חברות אני קוראת לך הפוסטמה. כי יצאת פוסטמה עם ההודעה ההיא ומה שבא בעקבותיה.
מתגעגעת לשיחות שלנו. לעומק שלהן. לכוח שהן היו נותנות לי. מקווה שנתתי לך כוח כמו שנתת לי.
הלוואי שאמצא מישהי שתתקרב אפילו. מסכנות, איזו תחרות יש להן. תמיד תהיה.
ובכלל לא היינו ביחד. טוב שכך, האמת.
התקף של געגוע. יעבור מחר, אני מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
