שוב הצלחת לבלבל אותי. כל כך הרבה מחשבות רצות לי עכשיו בראש. וזאת אפילו לא היתה הופעה שלך.
למה אני עדיין מגמגת כשאני מדברת איתך? למה אני לא יכולה לדבר איתך רגיל?
עשר שנים שאני מסתכלת עלייך מלמטה. עשר שנים שאני רוצה להיות כמוך. בשיעורים איתך זה היה מרוץ בלתי פוסק, להגיע לרמה הלא אפשרית שלך. לא אפשרית מבחינתי.
היחידה בחיים שלי שאני מסתכלת עליה מלמטה. חשבתי שאולי זה בגלל שאת יותר מבוגרת ממני ויש לך פור של שנים עלי, מה לעשות, אבל כולם שם בחבורה יותר מבוגרות ממני. אז למה איתן אני מדברת חופשי ורגיל והכל טוב ורק כשאני מגיעה אלייך פתאום אני מתחילה לגמגם ולהיות מודעת לעצמי?
ואין לי מושג, באמת שאין לי מושג, אם את מדברת איתי סתם כי את נחמדה, או כי בא לך לדבר איתי.
כותבת כאן כי אין סיכוי שאת קוראת פה, אין סיכוי שיש לך זמן לשבת לקרוא בלוגים. אני מאוד אופתע אם את בכלל יודעת על האתר הזה.
הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתך על כל זה במקום לכתוב פה. הלואי שהיית יכולה לענות לי. הלוואי שהייתי יודעת איך את מסתכלת עלי ואם הדיסטנס הזה בנינו זה כי הייתי מאוהבת בך או כי הייתי תלמידה שלך או גם וגם.
עשר שנים אני מנסה בכל דרך אפשרית להכנס לכל החבורה הזאת. להיות חלק מהן. אבל זה תמיד רגל אחת בפנים רגל אחת בחוץ.
ונמאס לי. אני רוצה לדעת. אני רוצה לדבר איתך על זה. אני רוצה לשבור את הדיסטנס. אני מתה לדעת איך את רואה אותי. רק שאין לי מושג איך עושים את זה. אני לא יכולה להגיד לך "היי דבילית יקרה, אני צריכה לדבר איתך". זה יהיה דרמטי מידיי. ואני לא יכולה לשאול אותך דוגרי כי מה הקשר?
אוף, טעות חיי בכל מה שקשור לקשר הזה זה שהלכתי ללמוד אצלך. חשבתי שזה יחזק את הקשר בנינו. הרי הכרנו לפני שלמדתי אצלך.
איזו טעות.
הו, לו רק היית קצת פחות המורה שלי.
לילה טוב לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
