החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

השאלה הפשוטה הזאת. מה שלומך? אף פעם לא שאלתי אותך את זה.

לא במפגשים, לא בטלפון, לא בפייסבוק ולא בכלל.

תמיד התחלתי שיחות כאילו דיברנו לפני רגע. כאילו זה מובן מאליו שתעני לי. אף פעם לא התעניינתי בך באמת.

כלומר, כן, שאלתי שאלות. אבל לא התעניינתי.

אפילו לא שאלתי אותך מה קורה, אבל זה רק כי השאלה הזאת כל כך שנואה עלי. כאילו, מה צריך לקרות?

ועכשיו כשאני חושבת על זה, אני קצת מתביישת בעצמי.

אולי בגלל זה את מרשה לעצמך להעלם באמצע שיחות. אולי את מנסה להראות לי שזה לא כל כך מובן מאליו שאת עונה לי בכלל..

ואולי אף פעם לא שאלתי אותך את זה כי תמיד היחסים שלנו מקצועיים כאלו. אז לא צריך לשאול מה שלומך כי זאת שאלה אישית, אחרי הכל.

אולי ואולי ואולי ואולי.

אולי אני פשוט אשאל אותך את זה. מה שלומך, דבילית יקרה?

טוב, כאן זה קל לכתוב את זה. עכשיו צריך לנסות את זה בשיחה.