של אנשים שכל פלוץ שהם עושים מתורגם לאלפי לייקיים, יש להם עשרות אלפי עוקבים, מאות תגובות והם לא יכולים לקבל יותר חברים חדשים כי הם הגיעו לכמות החברים שפייסבוק קבעו.
העניין הוא, שבדרך כלל הפלוצים שלהם מצחיקים. השאר קצת פחות מצחיקים, והשאר של השאר מצחיקים מטעם עצמם. או במילים אחרות- לא מצחיקים בכלל.
עכשיו אני חושבת לעצמי- היי, זה קל. לא צריך לעלות תמונות, לא צריך לעשות כלום. רק להיות מצחיק. וואלה, בין הדיכאונות שלי יש לי גם חוש הומור.
אז למה לא להיות חלק מהסצינה הזאת?
זה מצחיק וזה מגניב.
מצד שני אני אומרת לעצמי- רגע, מה יוצא לי מזה? אז יהיו לי איזה חמישים אלף עוקבים. מה זה ייתן לי? שקל? שניים? זה יעזור לי לסגור את החובות שלי? זה יעזור לי לתת אוכל טוב יותר לחתול שלי? או לעבור סוף סוף דירה?
וואלה, אין לי מושג מה זה ייתן לי. אבל זאת נראית לי סצינה מגניבה להסתובב בה. בכל מקרה, סצינה הרבה יותר מגניבה מהסצינה של המוזיקאים. כי מוזיקאים, בפרט מוזיקאיות, בדרך כלל מדוכאות גם, ודיכאון זה לא מצחיק, אלא אם צוחקים עליו.
לא יודעת מה באתי להגיד בכל החפירה הזאת. אולי חוץ מזה שבא לי להיות קצת בסצינה הזאת, ובא לי להתחיל לעקוב (זה פייסבוק כינו את זה ככה לא אני) אחרי כמה אנשים.
טוב, עדיין אין לי מושג מה דעתי על כל זה.
אז אני אניח לכם להחליט ואלך להמשיך לחפש אנשים שחושבים שהם מצחיקים בפייסבוק.
וואלה ישרא, אתם עדיין תקועים על המשפט של החייל כשאתמול היה פיגוע בצרפת? מוזרים אתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
