החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

1. לנהל שני בלוגים במקביל. בכתיבת בלוג צריך להשקיע. גם אם הוא רק לצורך תיעוד. איך אפשר לנהל 2?

2. להעלם מהבלוג ולחזור אחרי מיליון שנה כאילו כלום. סבבה, כן, לכולנו יש חיים, אבל יש לכם קוראים שמחכים לעדכונים מכם, עד כמה שזה נשמע מוזר שמישהו יתעניין בחיים המשעממים (או שלא) שלכם. לייבש אותם חצי שנה זה לגרום להם לנטוש. וזה לא שהם יחזרו במהירות. אז לא עדיף כבר לכתוב לעצמכם מיילים?

3. לרצות שמישהו לא יקרא את הבלוג שלכם. חבר'ה, כל עוד לא הפכתם את הבלוג לפרטי, הוא ציבורי. כל אחד יכול לקרוא בו. צאו מהסרט שרק בגלל שביקשתם ממישהו לא לקרוא, הוא אכן לא יקרא. חוץ מזה, כל עוד אין לכם רגשות למישהו הזה, למה אכפת לכם מה הוא יודע עליכם?

4. למחוק פוסט אחרי שעתיים, בעיקר פוסטים שכבר הספיקו להגיב עליהם. נראה לי שאפשר לספור על כף יד אחת (ועוד ישאר מקום) את מספר הפוסטים שמחקתי פה במהלך שנות קיומו של הבלוג. כן, יש את האופציה הזאת. אבל שוב, יש לכם קוראים. בעיקר אם הם הגיבו כבר על הפוסט, זה להעליב אותם. אם אתם לא בטוחים בפוסט שלכם, תמיד אפשר לשמור כטיוטה ולחזור אליו אחרי כמה שעות. לא?

5. לכתוב תגובות מעליבות, מתנשאות, שופטות אצל בלוגר אחר, ועוד בעילום שם. הלו, זה בלוג. זה תיעוד חלקי ביותר וחד צדדי. אף אחד פה לא באמת מכיר אף אחד. אלא אם אתם מדברים גם מחוץ לישרא וכן מכירים. ועדיין, אם אתם לא רוצים תגובות מגעילות בבלוג שלכם, אולי כדאי להגיב בצורה מכובדת בבלוגים אחרים?

6. להעלות תמונות/סרטונים שחוזרים על עצמם הרבה פעמים. לא בטוחה אם הבנתם למה אני מתכונת, אבל אלו כל התמונות האלו שחוזרות על עצמן מהר. רבאק, זה כואב בעיניים. לא כואב לכם לראות את זה בעצמכם?

אולי אתם תבינו למה בלוגרים עושים את זה? הסבר, מישהו?