החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

באותה עיר שאני אוהבת. במרכז. שקרובה לחברה טובה שלי (החברה המשותפת...).

זאת בסך הכל הדירה השניה שראיתי, אבל זאת וואחד דירה.  מרוהטת קומפלקט. יקרה להחריד. אבל תמיד פתוחה בפני האופציה להכניס שותפה במקרה הצורך. הפעם גם יש חדר מתאים לכך. ואז ייצא שאני לא אצטרך לשלם שכירות. שזה יהיה נחמד. רק שאני לא סומכת על אף אחד, גם אם יהיה לה חתול. מספיק שניה אחת של חוסר תשומת לב כדי שהחתול שלי ייברח.

אין לי מושג לגבי האזור. מקווה שזה אכן אזור טוב כמו שאמרו לי בפייסבוק. מקסימום.. טוב, זה רק שכירות.

עכשיו רק נשאר להשכיר את הדירה שלי.

שזה וואחד פרוייקט.

למזלי כמו תמיד נפלתי על בעל בית אנושי, שאפילו לא רצה ערבים (חיה נדירה בשוק השכירויות במרכז), שאמר שהוא יתחשב בי, אחרי שסיפרתי לו על הדירה והחששות שלי.

הדירה מהממת. מהשניה שהדלת נפתחה הרגשתי שאני הולכת לגור בה. ביטלתי את הדירה השניה שהייתי צריכה לראות היום. ויום ראשון נחתום חוזה, בתקווה שהכל יהיה מוכן עד אז.

מתרגשת מאוד לקראת ההתחלה החדשה. ומתה מפחד. וחושבת לעצמי שוב שאיזה מזל שאין לי ילדים, כי לעבור עיר עם ילדים זה קטסטרופה.

בהצלחה לי עם להשכיר את הדירה שלי.