החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

התחילו כשעברתי לעיר הזאת. עיר שתמיד רציתי לגור בה, בדירה גדולה שתמיד רציתי לגור בכזאת דירה. אז הנה אני כאן, תמונת מצב לגיל 33, עוד מעט וחצי:

גרה בדירה גדולה מספיק. עובדת במשרה מלאה, מכובדת, כזאת שבהחלט נראית טוב בקו"ח.

וגם בחשבון הבנק שלי המספרים נראים נחמד.

בעלת דירה, לפחות על הנייר, כי רובה שייכת בעצם לאמא שלח ולבנק. דירה שאני לא אוהבת, אבל דירה. שלי.

משוחררת מבחינה רגשית כמו שלא הייתי מעולם. כן, יוצא לי לחשוב על ההיא שביני לבין עצמי אני קוראת לה הפוסטמה. כי היא יצאה ככה וכי עדיין קשה לי להגיד את השם שלה. 

חברות- אחת וחצי. בדיוק. למה חצי? כי עם החצי אני בעיקר מסתמסת. לא בדיוק חברות טובה. מצד שני, היא באה לכל האירועים החשובים במשפחה, אחד מהם קרה לא מזמן.

וכמובן- החתול החמוד שלי, שלפעמים מוציא לי את כל האנרגיות. 

עד כאן, זה פחות או יותר מה שמצפים מכל בחורה סטנדרטית בגילי. 

רק שאני לא בחורה סטנדרטית.

הרי זאת אני. 

וככה, במקום לכבות את הטאבלט וללכת לישון, אני שואלת את עצמי את אותה שאלה מעצבנת- האם זה מה שאני באמת רוצה? 

כן, אני יודכת שזה זמני. עד שאצליח לכסות את החובות שלי.

אבל זמני זה הכי קבוע.

ואני מסתכלת על חיי ממעוף הציפור ושוב בא לי כל כך לפתוח מקום משלי. כזה שלא יוכלו לפטר אותי בו. מקום פיזי. אבל היי, אני חושבת לעצמי, זאת כל המטרה של הכל. לסגור את כל החובות כדי שאוכל לקחת הלוואה ולפתוח מקום.

אז בנתיים אני חורקת שיניים, משחקת את המשחק הזה של החיים ונהנית מהתגובות המתרשמות של אנשים כשאני אומרת להם איפה אני עובדת. 

בנתיים אני בונה תוכניות, מדייקת את המקום הזה שאני רוצה לפתוח.

ורק שאלה אחת עדיין מטרידה אותי- איך מכירים חברות חדשות? בעיקר אחרי שעוד חברה הכזיבה.וכך נשארתי עם חברה וחצי. 

אמצא את התשובה מחר ככל הנראה. בנתיים אלך לישון. לילה טוב.