החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כשהיה לי רע והייתי בדיכאון של החיים שלי, הייתי מוקפת חברות טובות שעזרו לי לעמוד על הרגליים, גם כלכלית.

עכשיו, כשאני במקום הכי טוב שהייתי בו מעולם, גם כלכלית וגם נפשית, פתאום אני לבד. פתאום כל החברות עסוקות או שסתם נעלמו להן.

אחת החליטה שאני גזענית כי אני לא אוהבת את בני דודנו שיורים עלינו טילים מתי שרק אפשר. לא ידעתי שלשנוא את האויב זאת גזענות. אז היא נעלמה מחיי. השאר- אין לי מושג אפילו מה קרה להן.

נשארה בעצם רק אחת שעוד מנסה ויוזמת, רק שהלוז שלה כל כך עמוס שזה לא מתאפשר.

מה קורה פה? איך זה ייתכן שדווקא כשהייתי בדיכאון הייתי מוקפת חברות?

מוזר ממש, תמיד חשבתי שדיכאון מרחיק אנשים. או שאולי זה פשוט אומר שאני יכולה להסתדר לבד?

לא יודעת.

מוזר.