החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מגיעה הביתה, אחרי יום עבודה, חדר כושר ומרק הודי מצויין באיזו מסעדה טבעונית ומרגישה הכי בבית בעולם. וכיף לי. 

משחקת קצת עם החתול הכי חמוד בעולם, שלא ראה אותי יום שלם, קצת פייסבוק ונגמר היום.

וטוב לי. באמת. זה המקום שלי לגמרי. רק כשגרתי בצפון היה לי כל כך טוב.

והניגוד החריף הזה בין כל הטוב הזה שאני מרגישה עם עצמי לבין הבדידות שלי, פשוט צועק.

אם רק היתה איזו מישהי לחלוק איתה את כל הטוב הזה.. מישהי לשבת לדבר איתה בסוף היום...

וכרגיל, כשאין משהו חדש אני הולכת לישן. ופתאום עברה לי בראש המחשבה שאולי בכל זאת יש לי עדיין איזשהו רגש לדבילית. ואולי בגלל זה אני כל כך רוצה שהיא תצליח. ואולי בגלל זה אני על קוצים כל פעם שאני כותבת לה והיא לא עונה...

אבל אין סיכוי. עברו מאז כל כך הרבה מים בנהר... שזה לא הגיוני..

מצד שני ההיא היתה אומרת שאהבה לעולם לא נגמרת באמת. ואולי יש משהו בזה. 

אבל אין סיכוי. זאת סתם הבדידות.

סתם הרצון הזה לחבק מישהי בסוף היום. 

מתישהו זה יגיע... אולי.