החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כשגרתי בצפון, החברות שלי במרכז טענו שזה רחוק להן מידיי ולכן הן לא באות. מילא, חשבתי לעצמי, שעתיים נסיעה לכל כיוון זאת השקעה. שיהיה. אחר כך עברתי לשרון. עדיין שמעתי שזה רחוק, למרות שזה כולה חצי שעה נסיעה. רק חברה אמיצה אחת הצליחה להגיעה.

עכשיו, כשאני גרה בגוש דן, הן טוענות שאין להן זמן.

בולשיט. הכל תירוצים. 

זמן, כסף, בולשיט. אם היו לי חברות אמיתיות, הן היו באות לא משנה איפה אני גרה. כל עוד זה בארץ.

אז למה חזרתי מהצפון? האמת כי זה באמת רחוק. 

היה לי טוב שם. היו לי חברות שאהבתי, היתה לי את הדודה שלי שם, אהבתי את הדירה שלי. רק הרעש בלילות מהנערים בחוץ חירפן אותי. 

היתה לי גם עבודה שאהבתי, שכולם אהבו אותי שם ואני אותם. 

אז למה חזרתי? 

כי טוב, זה באמת קצת רחוק. רוב החברות שלי היו במרכז, המשפחה הקרובה בשרון, היו את כל ההופעות שהיה באמת סרט להגיע אליהן. 

ואין שם משהו מעבר לבית. עבודה בית. שלא לדבר על חיי לילה. 

ומה פה?

יש לי דירה שאני אוהבת, עבודה נחמדה ומתגמלת, עם אווירה טובה. נכון שהכל יותר נגיש, אבל זאת אשליה. עובדה, אני לא עושה עם זה כלום.

יש לי מועדון סנוקר ליד הבית. לא הייתי שם אפילו פעם אחת מאז שעברתי. מה עוזר לי שזה נגיש?

אולי באמת שווה ללכת לשם לבד, באמצע השבוע כשאני מסיימת לעבוד מוקדם. 

נראה שבוע הבא. או אולי אפילו במוצש, למרות שאז בטח עמוס שם. 

מחכה כבר לרגע שבו אוכל לספר יותר על ההחלטה הדרמטית, שסוגרת לי יפה את 2016.