עומס מטורף בעבודה. לחץ והרבה אחריות. לפחות עכשיו אני מרגישה שאני עובדת במשהו משמעותי, משהו שאשכרה עושה טוב לאנשים.
ומתוגמלת בהתאם.
אבל הלחץ אדיר. אף פעם לא היתה לי כזאת אחריות, אפילו לא כשעבדתי כקופאית והתעסקתי עם כסף.
זאת מעמסה כבדה.
ובהתחשב בבדידות שלי, שאני לא יודעת איך לצאת ממנה, אני לא יודעת מה לעשות.
והחתול המסכן שלי, שעכשיו יושב פה לידי על המיטה, סופג את הכל.
מסכן, כל כך רציתי חתול וזה מה שקורה. באמת מסכן. וכמה שאני מנסה לא להוציא עליו עצבים, לא הולך לי.
ובתוך כל השגרה הזאת של בית עבודה בית, חושבת על דבר אחד- איך לעזעזל מכירים אנשים?
נכון, היו לי כל מיני פנטזיות לארח קבוצות נשים אצלי בבית. אז היו. לא יודעת עד כמה אני מרגישה בנוח לארח ולארגן דבר כזה.
לדאוג כל הזמן שהבית יהיה מסודר, להיות במתח בגלל החתול המקסים שלי, להיות במתח שלא יגנבו לי שום דבר כי אי אפשר לסמוך על אף אחד.
אז זה לא יקרה.
לא בזמן הקרוב לפחות.
לפחות חיברתי את המחשב שלי. וקניתי כרטיס רשת, כך שעכשיו אני לא תלויה במיקום כלשהו.
ומחכה בקוצר רוח שמשהו מסויים יגיע אלי כבר. ואוכל לשתף אתכם כאן. כשזה יגיע..
זהו. תקופה לחוצה, קשה ובודדה בטירוף.
ואני חשבתי שרק אם אעבור למרכז יהיו לי סוף סוף חיי חברה. פתאום אני מתגעעגת לחיי החברה שהיו לי בצפון ואשכרה חושבת ברצינות על לחזור לשם.
כי מה זה עוזר לי שהכל נגיש ל אם אני לא מנצלת את זה?
מצד שני, היו סיבות שעזבתי שם. מזכירה לעצמי כל הזמן מהן. אבל אולי הסיבות האלו הן סתם תירוצים? עובדה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז, חוץ מזה שעכשיו אני משלמת שכ"ד אסטרונומי, כשבצפון הייתי יכולה לגור בערך בארמון בשכ"ד כזה, ועובדת כמו חמור.
חוץ מזה, השנה החדשה התחילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
