החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מכירה נשים חדשות. מתלהבת. משקיעה כוחות נפשיים עילאיים כדי להכיר וכדי להפתח אחרי שנסגרתי.

משקיעה כוחות עצומים בלבוא למפשגים בקבוצה.

כל פגישה איתן מלווה במאבק אדיר לפני, כל יציאה מהבית מלווה בהתלבטויות ואגירת כוחות.

נפתחת קצת. מדברת. עדיין לא מרגישה לגמרי שייכת, הן לא ממש הסגנון שלי, אבל הן חמודות והן נשמות טובות.

ובסוף, כרגיל, הן מכירות אותך. ואותה. אמרתי להן להזהיר אותי מראש במקרה שאת מצטרפת לאחד המפגשים בטעות (לא יקרה, אבל יש סיכוי כלשהו..), כי אם אני רואה אותך בלי הכנה אני יכולה לחטוף התקף חרדה. כי כבר חטפתי בגללך פעם אחת התקף חרדה.

אז אולי תגידי לי, מה אני צריכה לעשות כדי להכיר נשים שלא מכירות אותך? בעיקר עם הפייסבוק הזה וכל הקבוצות.. את יודעת למה אני מתכוונת. כן, הקבוצה ההיא.

לעבור למדינה אחרת?

אולי באנגליה יש כמה נשים שלא שמעו עלייך.. אולי זה מה שאני צריכה לעשות.. לעבור רחוק מפה. להתחיל דף חדש. לחלוטין. אף אחת שלא מכירה אותי ואת הסיפור.

נכון, הן לא מקשרות. הן לא יודעות את כל הסיפור. אבל הן יידעו. כי ככה זה. ומי יודע מה הן יחשבו עלי אחרי שהן ישמעו את הסיפור. אולי הן יחשבו שאם הגעת למצב של לכתוב את זה שם, אולי זה נכון, אולי יש דברים בגו, כששתינו יודעות שאין.

אולי הן ירחמו עלי. יגידו שאני מסכנה. יפחדו להתחיל קשר איתי כי אולי אני אפתח בהן תלות כמו שפיתחתי בך.

נכון, אני יכולה גם לא לספר. להסתפק בזה שזה סיפור ארוך וזהו. אני יכולה להתחמק. אבל מתישהו הן ישמעו. כי הן מכירות אותך. כי הן מכירות עוד כמה אנשים שאנחנו מכירות. הן הרי רואות את התגובה האוטומטית שלי לשם שלך, לכל אזכור שלך. מתישהו זה ייצא. עדיף שזה יבוא ממני.

בקצב הזה אני אשאר רווקה עוד הרבה זמן, כי אני פשוט לא מסוגלת להפתח. לא מסוגלת להתאהב. לא מסוגלת לבטוח באנשים זרים. 

פעם הייתי יוצאת לכל מקום לבד בלי בעייה. מכירה אנשים חדשים בלי בעייה. 

היום אני צריכה לאגור כוחות נפשיים עילאיים כדי לצאת למקומות שאני לא מכירה לבד.

כי נסגרתי. טוטאלית. נאטמתי.

רק עכשיו עם הקבוצה הזאת התחלתי קצת לצאת, קצת להוציא את הראש מעל המיים. קצת להכיר מקומות חדשים. נשים חדשות.

קצת להפתח. במאמץ גדול. כל מפגש איתן זה ניצחון קטן. שאחריו אני מתמוטטת על הספה באפיסת כוחות והולכת לישון בשעות האלו כי אני מותשת מכדי ללכת לישון.

והכי עצוב, שאני נשארת עם הנזק האיום הזה ואת שעשית אותו ממשיכה לברוח מאחריות,  להתחמק ולהגיד שזו לא את וזה לא קשור אלייך.

לא מתאים לך.

והכי עצוב זה שאת לא קוראת פה כי אין לך זמן בשיט ואת שקועה בחיים שלך וזה לא מעניין אותך בכלל.

אולי יום אחד כשיהיה לך קצת זמן, ותעשי קצת הפסקה לנשום, אולי תפתחי את הפוסט הזה ותביני איזה נזק עשית.

שיימינג זה חרא. לעזעזל.