החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כי בסך הכל טוב לי שם, בסך הכל בתמונה הגדולה..

רק שאני מרגישה שהמקום הזה לא מקדם אותי בשום צורה, לא מלמד אותי שום דבר חדש. ויותר מהכל אני מרגישה שהמקום הזה משנמך אותי. כי כל דבר שאני אומרת שם סותרים אותי. וזה מתחיל להציק לי מאוד.

אז נחמד שהאווירה נעימה ונחמד שהמשכורת גבוהה מאוד, הכי גבוהה שלי אי פעם. אבל אין לי חיים. השגרה שלי יותר מידיי שגרתית כאן.

נכון שאני עושה משהו קצת יותר משמעותי ממה שעשיתי עד עכשיו, נכון שאני באה במגע עם כל הגורמים במשק.

ועדיין, משהו שם לא בא לי טוב. כבר כמה חודשים.

עבר מספיק זמן מאז הפעם האחרונה שחיפשתי עבודה. למעשה, 7 חודשים.

רק שאני פוחדת לעשות את הצעד הזה כי יש לי דירה יקרה מאוד. שכיף לי מאוד לגור בה. נכון שיש לי תוכנית ב', ותמיד אני יכולה לעבור לצפון, אבל אני לא ממש רוצה לעשות את זה, למרות שמעבר כזה יפתור אותי מהצורך לעבוד, בעיקר אם אמצא דירה בשכ"ד נורמלי.

נכון שאני לא אמצא עבודה עם אווירה כזאת חופשית, שאני יכולה לצאת להפסקות מתי שבא לי ובלי בוסית לוחצת על הראש, אבל מצד שני אני גם לא מרגישה שום גיבוי, שום טפיחה על השכם, שום הערכה לכל העבודה הקשה.

ואני חושבת על החודש הקרוב ומקבלת חררה מרמות הלחץ שהולך להיות. אם זה יהיה כמו בראש השנה אני אקרוס שוב וזה לא בא לי בטוב בכלל.

אבל אני חייבת לעבור את זה, גם אם מחר אכן אדבר עם הבוסית שלי ואספר לה על ההחלטה שהתגבשה אצלי.

אז אני לא בטוחה שזאת ההחלטה הנכונה. לא שלמה איתה במאה אחוז. אבל אני יודעת שהמקום הזה מתחיל למצות את עצמו, וכדאי שאני אתפטר לפני שיפטרו אותי, כי אני עושה טעויות מפגרות, שכנראה נובעות מכל הסיבות שציינתי כאן. 

וזה מפחיד אותי מאוד כי זה ישאיר לי פחות מחודש למצוא עבודה, פחות מחודש להתארגן על עצמי מחדש. אבל אני יודעת שאצליח, כי כמו שהצלחתי למצוא את העבודה הזאת, אצליח למצוא עבודה אחרת. ככה זה, כשאני באמת רוצה לעבוד אני מוצאת.

ואני רוצה לעבוד, רק במשרה קצת יותר נורמלית וקצת פחות לחוצה.

ויש לי כמה אפשרויות, שאחת מהן היא לעבור לעבוד עם חברה טובה, שכבר עבדנו יחד. רק שזה בעיר אחרת ולא בטוחה עד כמה בא לי על הנסיעות האלו. 

אולי באמת כדאי לעזוב עכשיו, אחרי הפסח, ולתת לעצמי את החירות ממקום שלא מקדם אותי לשום מקום, שכל יום בו הוא שגרתי למדיי.

בהצלחה לי.