דירת 4 חדרים, בעיר שאני אוהבת, באזור שאני אוהבת, בבניין שאני אוהבת. חתול, גיטרה, תופים. עסק. חדר כושר שאני לא ממש הולכת אליו. דירה אחרת שמממנת חלק מהדירה הזאת. חופש. עצמאות.
כן. חופש. בכל רגע אני יכולה לבחור מה לעשות. בכל רגע אני יכולה להחליט לעזוב. כמעט עשיתי את זה.
כן, הדבילית לגמרי דבלית שהיא אמרה לי לא אי אז לפני עשור.
ולא רק היא. כל הדביליות שבאו אחריה.
למה כמעט עזבתי אם כך? רק בגלל שאין לי כאן אף אחד. ובגלל שיקר כאן. ואת שני הדברים האלו אפשר לפתור. בקלות.
כן, אני חיה את החלום. כיף לי. טוב לי. אני יכולה לבחור במה לעבוד. אני יכולה לקחת משרה חלקית כדי לפתח את עסק המוצרים שלי.
אף אחד לא אומר לי מה לעשות כשאני קמה בבוקר.
אף אחד לא אומר לי מה לאכול, מה לקנות, מה ללבוש.
עצמאות מלאה.
יכולה להכניס עוד חתול אם בא לי. רק הפחד שאני לא יודעת איך החתול שלי יגיב לזה מעכב אותי.
משקפיים ורודים מידיי?
לא.
אני לבד. בודד לי כאן. בגלל זה החלטתי לתת גז על העסק של המוצרים- להכיר אנשים חדשים. כי כל אחד יכול לעשות את העסק הזה, ואני בהחלט מחפשת שותפות.
רוצה להתנדב. אולי בשדולת הנשים בעיר, אם יש כזאת. יודעת שיש משהו כזה.
מישהי הציעה לי להצטרף לקבוצת ריצה. לא הזכירה משהו ספציפי, רק זרקה רעיון. מסתבר שיש כאלו גם לבטטות כמוני. אולי זה יהיה יותר טוב במקום החדר כושר שאני כמעט לא הולכת אליו.
כבר שכחתי מה זאת זוגיות. או דייט. דיי תקועה לי בבועה של עצמי, נעולה באמונה השגוייה שקשה למצוא מישהי שגם לא מעשנת (גם לא גראס) וגם לא רוצה ילדים וגם נהיה הטעם אחת של השניה.
אולי העבודה הבאה שאמצא תעזור לי בזה. אולי פשוט העבודה הקודמת לא התאימה לי.
בנתיים חוץ מהבדידות, טוב לי. כיף לי עם החופש הזה. כיף לי באזור הזה.
חושבת על שם חדש לבלוג. הנוכחי כבר לא מתאים.
ובנימה זאת- שבת שלום לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
