החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

בזמן האחרון יש לי בעיות שינה קשות.

ועכשיו אחרי ששכבתי חצי שעה במיטה והבנתי שאין סיכוי שארדם, כי חטפתי כאב ראש, החלטתי שתפקיד השווארמה לא בא לי בטוב ופשוט חזרתי למחשב.

אולי זה הלחץ.

כי בכל זאת, אני עצמאית שוב. וזה מלחיץ. מאוד.

נכון שיש לי את בעל הדירה הכי גמיש ביקום, נכון שיש לי דירה. נכון שמצבי הכספי אחרת לגמרי ממה שהיה בסיבוב הקודם ונכון שיש לי שני עסקים שלא היו בסיבוב הקודם, שבו הסתמכתי רק על עסק אחד.

למרות הכל, זה עדיין מלחיץ. מה אם אכשל? מה אם אצטרך שוב להגדיל את ההלוואה שלי? מה אם אצטרך שוב ללכת לעבוד כשכירה ואז הלכו כל העסקים לעזעזל? כי ברגע שאני שכירה אני שוקעת בעבודה וזהו. לא יודעת לשלב בין שניהם.

אולי זה גם אנרגיית העשייה שנכנסה לי בזמן האחרון. פשוט אש פנימית שלא מרפה ולא נותנת מנוח.

לא מצליחה להרגע מספיק בשביל להרדם.

פשוט כל כך רוצה כבר להצליח, לעמוד ביעדים שלי. עושה המון בשביל זה. הולכת לנטוורקינג (מה שלא היה בסיבוב הקודם), פוגשת אנשים, פונה לאנשים ישירות. 

ואולי זאת הבדידות.

פוגשת ביום כל כך הרבה אנשים. ובסוף היום.. חוזרת הביתה לבד, לחתול שלי. לארבע קירות. תופים וגיטרה.

ולבד לי.

ואיכשהו נותרתי עם 2 חברות וחצי, שגם איתן אני לא נפגשת מי יודע מה. בעיקר מדברות המון בטלפון.

וזה בודד. מאוד.

והכי גרוע שאין לי מושג איך לשנות את זה. אולי שני העסקים החדשים שלי יעזרו בזה.. אולי.

וככה הימים עוברים.. והשנים חולפות.. ואני לבד.

כולן מתקדמות סביבי.. ואני לבד.

כולן חוות דברים.. ולי אין כלום. רק החתול שלי. שאם לא הוא אף אחד לא היה באמת מחבק אותי בחיים האלו.

אז מבחוץ אני בסדר. שקועה בעסקים שלי, בניסיונות שלי להביא משכורת ראויה לשמה מכל מה שאני עושה עם החיים שלי.

בפנים קר. מאוד קר. אפילו קפוא.

לא סומכת על אף אחד. לא נותנת אמון. אפילו לשתי החברות שנותרו לי קשה לי להאמין. למשל כשאנחנו נפגשות, עד שזה לא קורה זה לא קורה, אני לא מאמינה להן שהן באמת יבואו.

מבחינה רגשית, אין לי אמון באף אדם. פשוט הלך לי האמון באנשים.

אם היא רק היתה יודעת שזאת תהיה התוצאה של זה... אני מניחה שהיא לא היתה עושה את השטות הזאת.

אז עכשיו אני שומעת מוזיקה, כותבת כאן, מנסה לפרוק את כל הקור הזה וכל מה שמתבלגן לי בפנים, מנסה למצוא מוצא מהלילה הזה.

ואולי אני פשוט צריכה לבכות, כי הרבה זמן לא עשיתי את זה. הרי למה לבכות כשלמראית עין הכל טוב.

הלואי שיכלתי לנגן. אבל שתיים בלילה ועדיין אין לי חדר אקוסטי. אז אי אפשר. שכנים.

אשוטט לי עוד קצת ברחבי הרשת עד שאתעייף ואנסה שוב לישון.

לילה טוב לכם.