פתאום בסצינה של הרוק הנשי התחיל להיות קטע כזה של לכסות את הקול שלך עם מוזיקה. כמה שיותר.
לא יודעת אם זה משהו שמגיע מהעולם (חוץ מרוק נשי שומעת מטאל, כמו שרואים פה בבלוג עם הקישורים), או שזה משהו מקומי.
פתאום כל אלבום חדש של זמרת שוליים (סורי, אתן עדיין לא בקיסריה), נשמע כמו הרבה מוזיקה וקצת שירה.
ועכשיו עצרתי שיר של זמרת שאני מאוד אוהבת וחיכיתי לדברים חדשים שלה הרבה מאוד זמן, כי פשוט לא יכלתי לשמוע את זה. הרבה מאוד מוזיקה, קצת שירה. זה מה ששומעים לפחות.
ועצוב שאני לא יכולה להגיד להן את זה ישירות, כי את רובן בסצינה הזאת אני מכירה אישית, מכירה שנים, ובדרך כלל מאוד אוהבת את מה שהן עושות.
אין לי מושג אם זה קטע של סאונד, קטע של הזמרות או קטע של מה. רק יודעת שזה מציק. בעיקר מציק שגם שמות קצת יותר מוכרים בסצינה של הרוק הנשי התחילו לעשות את זה.
מה הפחד הפתאומי הזה לשים את הקול במרכז? מאיפה זה בא? מה זה הגל המוזר הזה?
כן, משחקי אלקטרוניקה במוזיקה זה מגניב ואתן קוליות כשאתן עושות את זה. סינטסייזר זה אחד הכלים המגניבים ואתן אחלה גבר שבעולם שמכיר הרבה אפקטים ואפשרות להקליט את עצמך שוב ושוב. אבל היי, תרגיעו. אני רוצה לשמוע אתכן, לא מוזיקה עם קצת שירה.
וכשאני אומרת הרבה מוזיקה, זה הרבה כלים. הרבה אפקטים. סאונד מטורף. זה מכסה את השירה שבקושי שומעים משהו. מתסכל.
מבטיחה בזאת לעצמי שאם באמת אתחיל לעשות משהו עם כל הטקסטים שלי, לא אפול למלכודת הזאת, כי אני רוצה שישמעו את הקול שלי. אפילו שהוא לא כזה להיט בעיניי כמה אנשים שמכירים אותי.
וזה פשוט עצוב שהפכנו להיות חברה כזאת שאני לא יכולה להגיד את מה שיש לי להגיד בפייסבוק כי הן יקראו את זה וצריכה להתחבא מאחורי בלוג בישרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
