החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אתמול, באמצע דאון היסטרי על הבדידות המזהרת שלי ועל כך שנותרה לי חברת אמת אחת, שהיתה עסוקה באותו זמן אז לא העזתי לפנות אליה, פתאום התחלתי לחשוב עם עצמי- רגע, מה טוב בזה?

מה טוב במצב הזה?

ומבין הדמעות עניתי לעצמי:

קודם כל, לא צריך להיות אכפת לי יותר ממה חושבים עלי. אם אין כמעט מי שיחשוב עלי, למה צריך להיות אכפת לי מזה?

דבר שני, התפטרתי מתפקידי כיועצת זוגית במשרה מלאה בהתנדבות. סוף סוף בלי שיחות אין סופיות שכוללות ניתווחים בלי סוף על מה היא אמרה, מה היא עשתה, למה היא עשתה ואמרה את מה שהיא עשתה ואמרה. שיחות של שעות על כלום. כמה אנרגיות השקעתי בחרא הזה וכמה התפנה לי עכשיו.

ופתאום קלטתי שמה שטוב בחברת האמת היחידה שנותרה לי, שאין אצלה את הקטע הזה. היא לא משתפת בחיי הזוגיות שלה כמעט. לא יודעת אם זה כי הזוגיות שלה מושלמת ואין מה לשתף או שהיא בוחרת להתמודד לבד. כך או כך, תודה לאל אני לא צריכה להיות יועצת זוגית.

הצד הרע בזה, שאין מי שתהיה יועצת זוגית בשבילי כשאני אצטרך... אבל אני אסתדר כשיגיע הזמן.

ואת כל האנרגיה שהתפנתה לי עכשיו אני יכולה להשקיע בעסקים שלי ובלהכיר אנשים חדשים, יותר נכון, נשים חדשות, שאולי חלק מהן יהיו חברות אמת בבוא הזמן. הרי גם חברת האמת שלי עכשיו לא נהייתה חברת אמת ברגע. זה לקח זמן.

ואז החלטתי שוב, שאם לא אכפת לי מה חושבים עלי, אין שום דבר שיעצור אותי.

וככה ניצלתי מלילה של בכי ודמעות, והפכתי אותו ללילה של תקוות ואנגיות חדשות.

מעניין מה יביא איתו השבוע החדש שמתחיל מחר.

הרבה תוכניות מרגשות. הרבה כיף.

רק להנות.

ובנתיים, לנוח. :)