החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

החיים שלי מושלמים. באמת. מפחיד אותי לכתוב את זה אפילו אבל כן- התקופה הכי מושלמת בחיי. יש לי הכל. טוב, כמעט.

גרה באזור שאני אוהבת, יש לי לאן ללכת במקרה שאיכשהו משהו יתפקשש כאן, יצאתי מכל החובות שלי, יש לי יכולת לעשות דברים.

אז באיזו זכות אני עצובה בכלל? באיזו זכות אני מרשה לעצמי לבכות? יש לי הכל. מי שמסתכל עלי מבחוץ יכול רק לקנא בי.

או שלא.

כי בתכלס.. הכל חיצוני. כן, יש לי יכולת לשחק את המשחק, יש לי יכולת לטעות, לנסות, לטעום, לראות, אפילו להחליט שבא לי לטוס עכשיו לאיזה חודש בחו"ל והשמיים לא יפלו, חוץ מזה שהחתול שלי יהיה מאוד בודד, גם אם אני אביא מישהי שתשמור עליו. 

אבל הכל חיצוני. בפינימי ריק לי.

תיאורתית אני יכולה לנסות הכל. אבל לא מעזה. עוצרת את עצמי. לא מעזה לסמוך על אף אחד, אולי גם על עצמי לא סומכת. ואם אכשל?

וריק לי. ריק לי כל כך שחזרתי למוזיקה בניסיון למלא קצת את הריק הזה, להתמודד איתו.

פתאום מתוך הריק הזה יוצאים שירים שהרבה זמן לא יצאו לי.

וריק לי כי הפצע הישן מסרב להגליד. כמעט שלחתי לך הודעה אתמול. אני עדיין חושבת על זה.

נראה לי שרק אם ניפגש, פגישה אחת, לסגירת מעגל, אולי אני באמת אוכל לסגור את הפצע שאת בשבילי. זה מה שעזר לי בזמנו עם האקסית, אולי זה יעזור איתך.

לא רוצה קשר איתך כי אני יודעת שמה שיהיה הוא מה שהיה ואין לי כוח להיות שוב באותו סרט.

אין סיכוי שאת עדיין קוראת פה, אז אתלבט לי בשקט אם לשלוח לך הודעה או לא. נראה לי שלא סתם באת לעבוד דווקא שם, איפה שהיא עובדת. לא שיכלת לדעת את זה לפני באיזושהי דרך.. ותוך כדי כתיבה עלתה לי מחשבה מפחידה אבל אין סיכוי. אם יש בן אדם בעולם שאני סומכת עליו זאת היא. אין סיכוי. קישטה מחשבה מפחידה.

וקשה לי לסמוך על אנשים. קשה לי להכניס אנשים חדשים לחיים שלי. כן, מאז.

קשה לי להפתח. שתי מטפלות שהייתי אצלן בזמן האחרון אמרו לי שאני מסתתרת, כאילו לא רוצה שיראו אותי.

וכנראה באמת בגלל זה הכל תקוע, כי אני מסתתרת. מפחדת. מפחדת לפתוח את הלב שוב.

אז באיזו זכות אני בוכה בכלל? כי הכל מושלם, רק מבחוץ.