או לשקוע בדיכאון עמוק, או להודות על כל מה שחוויתי בחודש האחרון ולצפות בסקרנות לחוויות חדשות, גם אם עכשיו יש קצת התרחקות והפסקה ולא כל כך מדברות כמעט..
בכל החצי הראשון של היום בחרתי באפשרות הראשונה. עשיתי דברים כדי להסיח את דעתי, אבל באיזשהו שלב גם זה לא עזר והופ, דמעות, בכי בלגאן.
עד שפתאום, אחרי שהתבכיינתי שעה לחברה על כמה אין לי חברות וכמה החיים שלי הם כלום ושום דבר והייתי הכי מסכנה בעולם, עצרתי ואמרתי לעצמי מה נסגר איתי. הרי לפני חצי שנה מי חשב על כל זה. מי בכלל העלה על דעתו שזה אפשרי. אף אחד. בטח לא אני.
וכמה חוויות שעברתי בחודש האחרון. וזה הרי לא נגמר לגמרי.. וכל חוויה העצימה אותי. פיקסה אותי. סידרה לי עוד חלק במחשבה.
הרי עד לפני חודש וחצי עוד התלבטתי אם לעבור לצפון או לא.
והנה אני נשארת כאן, במרכז, אולי אפילו בדירה הזאת, נרשמתי ללימודי אימון, יש כיוונים חדשים ומרגשים בעסק שלי.
כן, אני עדיין מפחדת להכניס אנשים חדשים לחיים שלי. עדיין מפחיד לפתוח שוב את הלב. בגלל זה לא התקבלתי לעבודה שניגשתי אליה לראיון השבוע.
אז עושה הרבה עבודה עם עצמי כדי שזה יקרה, כדי שאוכל לעשות את זה. וזה קורה לאט. רואים את זה גם בעסק שלי, שפתאום קורים בו כל מיני דברים קטנים ומשמחים וגם בחיי החברה שלי, שאמנם כרגע תלויים ב2 נשים מדהימות, אבל גם זה ישתנה לטובה.
וכשקלטתי את זה העפתי לעצמי כאפה, ופשוט ישבתי לי ונזכרתי בהודיה בכל חוויה וחוויה שעברתי בחודש האחרון. ראיתי איך היא העצימה אותי, אותה, את הסביבה שלי. ראיתי איך זה תרם לחיים שלי, שלנו.
אז כן, יהיו עוד משברים ודרמות ובכי ותחושת בדידות, כי כזאת אני, דרמטית ועושה פיל מעכבר, ואולי זה לא בדיוק עכבר אלא הרבה עכברים גדולים.
בנתיים בוחרת להודות על כל החודש הנפלא הזה שהיה, לצפות לחוויות חדשות ולהתמקד בטוב.
ואגב, אני קוראת את התגובות שלכם. אם מחקתי תגובות, זה כי שמעתי בהם נימה של ביקורת ושיפוטיות, שני דברים שאני לא אוהבת ולא רוצה להכניס למרחב הזה. אנא המנעו מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
