החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

נופלת. אוספת את עצמי, מעיפה לעצמי כאפה וממשיכה הלאה.

מזכירה לעצמי שצריכה להודות על מה שיש ועל מה שהיה, גם אם כרגע החיים שלי נראים ריקים ומרוקנים.

גם אם כרגע אני תלויה בשתי חברות. יש א. נשים שאין להם אפילו את זה.

ושוב נופלת. ושוב מזכירה לעצמי שהעצב והדמעות רק ירחיקו ממני את מה שיש לי. ושוב מזכירה לעצמי שאני בוחרת מה לעשות בכל יום ויום, כי זאת הסיבה שאני עצמאית. ואני כרגע בונה את עצמי מחדש וגם אם יש ימים ריקים זה בסדר, כי אני בחרתי.

ואולי אני פשוט צריכה חברות עצמאיות, או חברות שמבינות מה זה חיים של עצמאית. כי רוב השכירות לעולם לא יבינו למה אני מתרגשת מהפניה, או למה זה מרגש אותי שה60 שניות שלי השתפרו מאוד במפגש נטוורקינג שעבר.

ואם אני צריכה לשפוך את הלב, אולי כדאי שאלך לפסיכולוגית ואפרוק הכל אצלה. כשחושבים על זה, זה לא רעיון רע. ככה אני גם אספיק להפוך את החברות שלי לפסיכולוגיות. אבל מה עכשיו לשבת מול מישהי זרה ולפתוח מחדש את כל הסיפור איתה... לא בטוחה שמוכנה לזה.

מעניין כמה כוח עוד אצטרך כדי להרים את עצמי כל פעם מחדש.