החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מגלה בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש לי.

מרימה את עצמי כשקשה  מעודדת את עצמי. מכריחה את עצמי לקום מהמיטה ולעשות דברים.

קוראת ספרים שעוזרים, עושה הרבה עבודה עצמית..

ויודעת שחייבת להכנס למסגרת כלשהי. לא יודעת איזו.

נגה של פעם היתה שוכבת במיטה שבוע ורק בוכה.

למה בעצם כל כך רע לי? כי פתאום אני תלויה ב2 נשים שלכל אחת מהן יש חיים משלה. הבדידות הזאת קשה לי.

כי ממצב של שיחות אינסופיות, שכבר הרגשתי כאילו הפלאפון הוא חלק מהיד שלי, עברנו ל"שיחות" של משפט וחצי בערך..

כן, הפתרון הוא להכיר נשים חדשות. וכולם אומרים לי ללכת לעבוד. לא בא לי. זאת לא המסגרת שבה אני רוצה להכיר נשים חדשות וחוץ מלמלא את חשבון הבנק שלי ולרוקן לי את הזמן והאנרגיות זה לא יעשה הרבה. זה לשים פלסטר על הבעיה. למרוח אותה. אז הורדתי אפליקציית הכרויות, שלחתי הודעות. מחר יש אירוע, או סדנה,או לא בדיוק ברור לי מה זה, לנשים שלא רוצות ילדים. אז כמובן שאלך.

ויתרתי על עניין הפסיכולוגית. זה סתם לשבת מול מישהי שלא ממש אכפת לה ממך ולבכות על מה שאין, במקום להתמקד בלהגיד תודה על מה שהיה ולהפתח לחוויות חדשות. ועוד לשלם על זה ממיטב כספי שלא כל כך קיים. 

ממתי כל כך רע לי לבד? ממתי אני כל כך צריכה לדבר עם מישהו? הרי תמיד אהבתי את הלבד שלי..

השינוי הזה פשוט קיצוני לי מידיי. לא יודעת איך להתמודד איתו, אבל מנסה.

מרימה את עצמי. מוצאת דברים מעניינים להתעסק בהם. מקדמת את העסק שלי. וכן, גם מרשה לעצמי לבכות קצת, להתפרק, לדמיין איך אני קונה פשוט כרטיס טיסה טעפה מפה.. אבל בפנים יודעת שזה לא יעזור, הרי כשאחזור אחזור בדיוק לאותן הבעיות.. מה עשינו בזה?

אז בנתיים אני פה, נלחמת, מתעסקת בדברים שעושים לי טוב, ומחכה לל"ג בעומר כי תמיד כיף סביב המדורה.