החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

תרתי משמע.

אחת הסיבות שאני מחכה כל כך ללג בעומר כל שנה, היא שכל שנה אני מעלה באש משהו. לרוב זה פשוט מכתב שכתבתי באותו יום עם כל מה שאני רוצה לשחרר.

אתמול שרפתי באש את כל הברכות והמכתבים ששלחו לי כשהייתי מאושפזת בתקופת היסודי.

עברתי עליהם קצת לפני ששרפתי אותם. כל אחד התחרה שם בשל מי תהיה ברכה יותר צבעונית ושמחה.

לרגע חשבתי אולי לשמור את הברכה של מלכת הכיתה. בכל זאת, כבר אז הייתי דיי מאוהבת בה, למרות שאז לא ידעתי שככה קוראים לעובדה שכל הזמן רציתי להיות לידה, לשמוע אותה, לראות אותה..

שרפתי גם חוברת עבודה מתקופת הגן.

רבאק, עברו בערך 30 שנה מאז. ולא לא כיף לי להזכר. ולא יהיו לי ילדים או נכדים להעביר להם את זה. אז קאט, שרפתי באש.

למה עשיתי דווקא את זה? כדי לשחרר מתוכי את האמונה שרק כשאני חולה דואגים לי.

אמונה שגדלתי אליה מאז היוולדי בעצם.

אמונה שבגללה אני לא יכולה להתקדם ולהצליח כמו שאני רוצה, כי הרי מי ידאג לי כשאני מצליחה ובריאה? הרי תמיד דאגו לי רק כשאני חולה.

שחררתי אתמול את הקביים שליוו אותי 34 שנה. כלומר, התחלתי לשחרר. זה תהליך. שלא נגמר כנראה.

אז האמונה הזאת עלתה באש אתמול. תרתי משמע.

עכשיו רק צריכה להפנים שדואגים לי ואוהבים אותי בכל מצב, גם כשאני מצליחה, בריאה ומאושרת.

הפוסט הכי חושפני שלי עד כה, נראה לי.