החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אם פעם, כשהייתי בתיכון וקצת אחרי, הרגשתי שאני נתקלת בקירות כל הזמן ולא יכולה להתקדם לשום מקום, כי כל פעם שניסיתי להתקדם משהו חיצוני עצר אותי, היום הקירות היחידים שאני נתקלת בהם הם רק אלו שבתוכי.

ואם לפני כמה חודשים הייתי מסתכלת על העתיד ורואה חור שחור, היום קמתי, הסתכלתי על העתיד וגיליתי גן עדן של אפשרויות.

הכל פתוח בעצם. בגיל 35, יש לי הרבה יותר אפשרויות, ידע, משאבים, זמן וכוח מאשר היו לי בתיכון.

אז נכון, בתיכון לא היה לי את הקטע של מה יגידו עלי והייתי מסוגלת לעשות דברים שאני לא כל כך מסוגלת לעשות היום. או שנדמה לי שאני לא מסוגלת.

אבל בסדר, יש דברים אחרים.

ובאמת הכל פתוח. אני יכולה לבחור להיות שכירה, לעבוד משמונה עד חמש באיזה מקום, לקבל את היציבות ואת הביטחון הכוזב של המשכורת.

ואני יכולה לעבוד קשה, לשים את האגו שלי בצד, ולהצליח סוף סוף בעסק שלי.

אני יכולה לבחור ללכת ללמוד, לשנות שוב כיוון, ואז ללכת להיות שכירה כדי לממן את זה.

אני יכולה הכל, בעצם. טוב, כמעט. יש עדיין כמה מגבלות.

אבל מה שנחמד בחיים האלו- הכל הפיך

אני תמיד יכולה לשנות הכל ולהתחיל מהתחלה.

תמיד יכולה לארוז את עצמי ואת החתול שלי ולעבור צפונה. או אפילו לאנגליה. זה סיוט לעבור עם חתול לאנגליה כי שמים אותם בתא המטען? נו באמת, יש מאות אלפי חתולים וכלבים שעברו את זה במהלך השנים. החתול שלי עמיד, הוא ישרוד גם את זה.

תמיד יכולה לחזור להיות שכירה, תמיד יכולה להחליט שלא בא לי להיות לבד ולהכיר מישהי.

הכל הפיך. הכל ניתן לשינוי. ואפילו העץ שעומד נטוע במקום אחד גדל ומשתנה וצומח.

טוב, זה נכון כל זמן שאין ילדים. ילדים זה לא הפיך, אי אפשר להחזיר אותם לרחם. זאת אחת הסיבות שאני לא רוצה ללדת ושלא בא לי להיות אמא.

כרגע בעיקר סקרנית לגבי העתיד ומה אבחר לעשות בו.