שואלת את עצמי את השאלה הזאת לאחרונה, כמו שאלות נוספות כמו- מה עכשיו?
אוקיי, יש לי הכל. באמת. יש לי את כל מה שאני רוצה ואיך להשיג את כל מה שאני רוצה.
טפו טפו טפו. הכל בסדר. אין לי זוגיות, אבל אני לא רוצה אחת, אז זה בסדר.
מסתכלת על הבית שלי ולא חסר לי כלום. טוב נו, שואב אבק רובוטי יהיה נחמד.
ומדיח כלים ותנור נורמלי גם יהיו נחמדים יותר מהטוסטר אובן שיש לי עכשיו.
שטויות. מסתדרת מעולה עם מה שיש עכשיו.. ויש מספיק. לא חסר כלום.
רק צריך לדאוג להכנסה קבועה, כי בנתיים, משום מה, אני לא מצליחה להשכיר את הדירה.
ומה עכשיו באמת? מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה. יש הכל. אפילו קצת מפחדת להגיד את זה, כדי לא לפתוח עין, פה ושאר אברי גוף שעושים עין הרע.
מסתבר שכשעושים לרגע הפסקה מהרדיפה אחרי הדברים החומריים האלו של דירה, כסף, מכשירי חשמל, מעמד חברתי, פתאום המוח האנושי מתבלבל.
כי מה עכשיו? מה ימלא אותי עכשיו? בשביל מה לקום בבוקר?
להיות שכירה שוב? להמשיך להאבק על העסק המת שלי?
אז כן, חושבת אולי באמת לעבוד באיזה מוקד. אפילו שלחתי קצת קו"ח. לא מתה על הרעיון של לקבור את עצמי שוב 9 שעות מול מחשב, אבל במוקדים יש חבר'ה צעירים, וחבר'ה צעירים זה מה שאני צריכה עכשיו, וגם בעתיד האמת.
ואם אלך על מוקד מכירות אולי גם אזכה לשפר את המיומנות שלי, מה שיעזור לי גם כעצמאית, אז בית ספר שעוד משלמים לי עליו.
רציתי אמנם עבודה עם תזוזה, עבודה עם הגוף, אבל ראיתי מי הולך לעובד במחסן. אחלה אנשים, באמת, רק לא אנשים שיש לי איתם שפה משותפת או משהו שיוכל לצמוח לחברות טובה בסוף.
אז האם זה שיש לי הכל אומר שאני מצליחה? אין לי זוגיות, אין לי תלוש משכורת קבוע, אני חיה על הלוואות כרגע. כי נגמר הכסף שהיה לי בצד לשכ"ד. אז זה אומר שאני מצליחה?
מצד שני, יש מישהו שלא חי על הלוואות?
ולא שואלת ממקום של דאון, אלא ממקום עוצמתי של כוח, של ידיעה שהכל בסדר, שאין מה לרדוף. שאני קמה בבוקר ואני חופשיה לעשות מה שבא לי, בלי רגשות אשמה ובלי חרטות.
בתכל'ס, גם אין לי סיבה להיות בדאון. כי הכל בסדר. באמת.
רק השאלות האלו שמחפשות תשובה קצת מציקות לי. אבל גם התשובות יבואו.. בסוף .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
