החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

פתאום זה היכה בי. למה אני מחביאה את עצמי?

למה בעצם זה שאני שומעת מטאל כבד, משחקת פול, מעדיפה בדסמ, מתעסקת בכל מיני דברים ברוחניות, למה זה אפל?

עד עכשיו קראתי לזה הצד האפל שלי.

עד עכשיו החבאתי אותו. לא נתתי לו כמעט אור יום.

בסדר, החברות הכי טובות שלי ידעו על כל דבר בנפרד. אבל רק הן.

בעצם, למה זה צריך לעניין מישהו?

וואלה בא לי ללכת למסיבת מטאל כבר הרבה זמן ואני לא מעיזה. היי, אני בחצי שנה שאמורה להיות הכי טובה שיש.

ולא בעיה למצוא בפייס עם מי ללכת.

היום סיפרתי למישהי שאני מכירה הכרות שטחית ביותר שאני בדסמית. אף אחד כמעט לא יודע את זה.

טוב, תכל'ס, זה לא אמור לעניין אף אחד.. אבל היום היתה לי סיבה טובה לספר למישהי הזאת. אז התגברתי על המבוכה וסיפרתיי.

עוד לא יודעת אם היה שווה את זה.. נגלה את זה שבוע הבא.

אבל למה אני מתביישת בזה? למה אני מתייחסת לזה כאל משהו אסור?

פאק איט. לא עוד.

למה אני נבוכה מזה בכלל?

למה אני עוטה על עצמי את מסיכת "אשת העסקים" (עלק, כאילו שאי פעם באמת עשיתי איזשהם עסקים) המזוייפת הזאת, שבכלל לא מתאימה לי?

למה אני לא יכולה להיות מי שאני בלי להרגיש בושה?

כי המשפחה שלי יותר מידיי שמרנית בקטעים האלו? אז מה? כן אני שואלת ועונה לעצמי, אני שימושית.

טוב זה לא אומר עכשיו שאני אתחיל לספר לכל העולם.

אבל אני מפסיקה להתבייש בזה הרגע.

אם כבר להתבייש במשהו זה על זה שהתביישתי בזה עד עכשיו.

זהו, אני מפסיקה להחביא את עצמי. גם מולך.  גם מולה. גם מול הקבוצה.

רוצה להיות מי שאני באמת.